השב"כ הישראלי עצר בסוף השבוע שעבר 3 פעילים של החזית העממית ברמאללה הקשורים ל-6 הארגונים שהוכרזו על ידי שר הביטחון בני גנץ כארגוני טרור.
מדובר בצעד ישראלי חשוב אך צעד שהגיע באיחור רב לאחר שישראל כבר ספגה ביקורת מדינית קשה מארה"ב, מהאיחוד האירופי ומארגוני זכויות האדם הבינלאומיים.
על פי גורמים ביטחוניים בישראל, המעצרים האלה הם חשובים והם אמורים לשפוך אור נוסף על פעילות הטרור החשאית של ארגון החזית העממית, הבכיר מבין העצורים הינו בשיר אלח'ירי, חבר הלשכה המדינית של החזית העממית שעבד בשניים מהארגונים שהוכרזו כארגוני טרור וטיפל במערכת הכספית שלהם.
בינתיים, הפלסטינים פתחו בקמפיין מדיני והסברתי נרחב נגד ישראל בעקבות החלטת שר הביטחון בני גנץ להכריז על 6 ארגונים פלסטינים כארגוני טרור הפועלים בשירות "החזית העממית לשחרור פלסטין".
הארגונים האלה מגדירים את עצמם כארגונים אזרחיים הפועלים בחברה הפלסטינית בתחום זכויות האדם, מתן הגנה משפטית ותיעוד "פשעיה" של ישראל בשטחים אך בפועל הם "ארגוני קש" לפעילות טרור.
הפעילות המדינית וההסברתית הפלסטינית מתבצעת באמצעי התקשורת הבינלאומיים והערביים, בעצרת הכללית של האו"ם, במועצת הביטחון, במועצה לזכויות האדם של האו"ם ובבית הדין הבילאומי בהאג.
ההחלטה של שר הביטחון בנ גנץ תפסה בהפתעה את ארגוני החזית העממית, החשש העיקרי שלהם הוא שההכרזה עליהם כארגוני טרור תשבש קשות את הזרמת הכספים אליהם מהארגונים הבינלאומיים בחו"ל ותשבית את הפעילות שלהם בשטחים.
לכן הם משקיעים מאמץ מדיני והסברתי גדול בניסיון לאלץ את ישראל לחזור בה מהחלטתה, גם הרש"פ נתרמה למאמץ הזה למרות היחסים המתוחים מאוד בין יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס להנהגת ארגון החזית העממית, מחמוד עבאס מנסה לרכוב על הגל הזה בניסיון לרכוש את אהדת הרחוב הפלסטיני.
מערכת התעמולה הפלסטינית מפיצה באמצעות דובריה את המסרים הבאים.
א.ההכרזה על 6 הארגונים הפלסטינים כארגוני טרור היא החלטה פוליטית ישראלית שנועדה להסתיר את פעולותיה של ישראל בשטחים מפני הקהילה הבינלאומית.
ב.מטרת המהלך הישראלי היא לעשות דליגיטימציה ולהפליל את ארגוני זכויות האדם הפלסטינים בפעילות טרור כדי שהארגונים הבינלאומיים ינתקו עמם את הקשר.
ג.מדובר בניסיון ישראלי לעצור את המאבק העממי הפלסטיני.
ד. מדובר בהחלטה לא מוסרית ופשיסטית, אמנת האו"ם מבטיחה את זכותם של אנשים החיים תחת כיבוש להתנגד לכיבוש.
ה.ההחלטה היא חלק מהאסטרטגיה הציונית להציג את המאבק הפלסטיני כ"פעילות טרור" כדי להחליש את החברה הפלסטינית ולערער את חוסנה.
פעילות מדינית והסברתית כושלת
ההכרזה של שר הביטחון בני גנץ להכריז על 6 ארגונים פלסטינים כארגוני טרור הינה החלטה נכונה ומוצדקת המבוססת על עבודת מטה ביטחונית ומשפטית במערכת הביטחון, השב"כ וגורמים נוספים בנו תיק מודיעיני עשיר מאוד שכולל ראיות חותכות ובהן סרטונים, צילומים, קבלות, העברות בנקאיות ועדויות הקושרות לכאורה בין הארגונים האלה לבין ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין.
מהחומר המודיעיני עולה בבירור כי מדובר ב"ארגוני קש" שמציגים את עצמם כארגונים אזרחיים לכל דבר.
הארגונים האלה המציגים את עצמם כלפי חוץ כארגונים של החברה האזרחית הפלסטינית אך למעשה הם מהווים זרוע חשאית של הנהגת הארגון, בנוסף לזרוע הצבאית הנקראת "גדודי אבו עלי מוצטפא", הם נשלטים על ידי בכירי החזית העממית ומעסיקים פעילים רבים של הארגון, כולל כאלה שמעורבים בפעילות טרור, בתפקידי שטח וניהול.
הזרוע הזו היא חשאית מסיבות ביטחוניות, הנהגת החזית העממית חוששת מפני צעדים של ישראל נגדה ומצעדים של ארגוני מודיעין אחרים ברחבי העולם.
ההכרזה עליהם כארגוני טרור היא חשובה היא תצמצם את פעילותם באופן משמעותי, על פי גורמי הביטחון בישראל הארגונים האלה קיבלו סכומי כסף גדולים ממדינות אירופה ומארגונים בינלאומיים שמימנו את פעילות ארגון החזית העממית, הכספים הועברו בין היתר לתשלומים למשפחות מחבלים ו"שהידים", משכורות לפעילי החזית העממית, גיוס פעילים לשורות הארגון,קידום פעילות טרור והתעצמות, תמיכה בפעילות החזית העממית בירושלים והפצת התעמולה של הארגון.
הנה כמה דוגמאות לקשר בין הארגונים האלה לבין הנהגת החזית העממית, כזכור, ראש ארגון החזית העממית אחמד סעאדאת, מרצה עונש של 30 שנות מאסר בכלא הישראל על שורה של פעולות טרור כולל תכנון רצח השר רחבעם זאבי (גנדי) ז"ל, מפעיל את הארגונים האלה באמצעות קרובי משפחתו, רעייתו עבלה סעאדאת עובדת בארגון התאחדות ועדות האישה הפלסטינית ובתו,צומוד סעאדאת עובדת בארגון "א-דמיר".
בראש ארגון "א-דמיר" עומדת ח'אלדה ג'ראר שהחליפה את אחמד סעאדאת כראש הארגון בפועל לאחר מעצרו.
במרכז "ביסאן" עובד עובאי עאבודי שתכנן פיגוע התאבדות ב"יד לשיריון" בלטרון ב-2005 וגייס פעילים לתשתית החבלנית שרצחה את רנה שנרב ז"ל.
הצעד של שר הביטחון בא באיחור רב,נראה כי הסיבה לעיכוב הייתה הצורך להשיג מספיק ראיות מודיעיניות לפעילות הטרור שלהם כדי שניתן יהיה לתמוך במהלך מבחינה משפטית, החקירה המאומצת של השב"כ, שחשפה את התשתית החבלנית של החזית העממית שביצעה את הפיגוע בעין בובין שבו נרצחה הנערה הישראלית רנה שנרב ז"ל, סייעה לשפוך אור על פעילות הארגונים האלה, ראש חוליית הרצח, סאמר אלעבראביד, הינו האחראי על הכספים בהתאחדות ועדות העבודה החקלאית, אחד מששת הארגונים שהוכרזו כארגוני טרור ע"י שר הביטחון.
חובתה של ישראל להגן על ביטחונה ועל שלום אזרחיה,גם לארה"ב יש "רשימה שחורה" של ארגונים ופעילי טרור בכל רחבי העולם המסכנים את ביטחונה של ארה"ב ואזרחיה, היא לא נרתעת מלהטיל עליהם סנקציות ומדי כמה חודשים היא מעדכנת את הרשימה.
ארגונים אזרחיים אמורים לפעול למען החברה ורווחתה, אבל אצל הפלסטינים הם משמשים כזרוע חשאית של ארגון טרור ופועלים לגיוס כספים ופעילי טרור נגד ישראל, חלקם פועל בשם "זכויות האדם" והם רואים בפעילות הזו חלק מה"מאבק הלאומי" של הפלסטינים נגד ישראל, לכן, ברגע שמדובר בהסתה ובטרור ישראל חייבת להתגונן בכל האמצעים שעומדים לרשותה.
אולם, ישראל טעתה בהערכת המצב המדינית וההשלכות של הצעד הזה על מערכת היחסים עם ממשל ביידן ועם מדינות האיחוד האירופי והיא לא נערכה נכון מבחינה מדינית והסברתית.
הטעות הישראלית נבעה משאננות מדינית ומבעיות אגו, שר הביטחון בני גנץ היה בטוח שיש לישראל "חסינות מדינית" של ממשל ביידן לפחות עד לאחר העברת התקציב בכנסת, לכן הוא לא שיתף בהחלטה את ראש הממשלה נפתלי בנט ואת שר החוץ יאיר לפיד, נכון שההחלטה להכריז על הארגונים האלה היא בסמכותו של שר הביטחון אבל לבני גנץ היה "ליקוי מאורות" מדיני, הוא היה צריך לעדכן את הקבינט הביטחוני וממשלת ישראל הייתה צריכה להתייצב מול העולם בחזית אחת נגד הארגונים האלה ומאחורי ההחלטה של שר הביטחון ולא בצורה מפולגת כשחצי מהממשלה הוא נגד ההחלטה של שר הביטחון.
השליחים של השב"כ ומשרד החוץ שיצאו בבהילות לוושינגטון עם החומר הרגיש של השב"כ על פעילות הטרור של 6 הארגונים היו צריכים לעשות זאת טרם פירסום ההחלטה של שר הביטחון ולא לאחריה.
מערך ההסברה הלאומי של ישראל, הכפוף לראש הממשלה משותק כבר זמן רב, רק באחרונה מינה ראש הממשלה נפתלי בנט את העיתונאי אלעד טנא לתפקיד ראש מערך ההסברה הלאומי.
אחד התפקידים של מערך ההסברה הלאומי הוא לתאם ולסנכרן את כל הגופים של ישראל העוסקים בין היתר בפעילות הסברה כמו משרד החוץ, משרד הביטחון, צה"ל, שב"כ והמל"ל, אילו מערך ההסברה הלאומי היה פעיל הוא יכול היה לתדרך את התקשורת הבינלאומית ואת התקשורת הישראלית מבעוד מועד בחומר המפליל את הארגונים הפלסטינים ב"פעילות טרור" בצורה יעילה ומסודרת.
ונקודה אחרונה, עניין המעצרים, ישראל נתקלה בקשיים הסברתיים בנושא 6 הארגונים הפלסטינים שהוכרזו כ"ארגוני טרור" מכיוון שלא הייתה לה תשובה מספקת לשאלה כיצד יצאה ההכרזה הזו מבלי שאף אחד מהפעילים של הארגונים האלה לא נעצר בחשד לפעילות טרור. רק כמה ימים לאחר פירסום ההחלטה של שר הביטחון החל השב"כ במעצרים של פעילי הארגונים האלה ועצר 3 מהם ברמאללה. הסדר היה צריך להיות הפוך וההודעה על החלטת שר הביטחון הייתה צריכה להתפרסם אחרי ביצוע המעצרים והשלמת החקירה, דבר שהיה מחזק את הטיעונים של ישראל.
הלקח המיידי שיש ללמוד מהפרשה הוא שהדרג המדיני-ביטחוני חייב להגביר את התיאום בין כל הזרועות העוסקות במדיניות וביטחון ולא לאפשר לשיקולי האגו לסטות מהמטרה העיקרית, לא יעלה על הדעת שראש הממשלה,שר הביטחון ושר החוץ ימשכו כל אחד לכיוון אחר, ראינו כבר מה קרה כתוצאה מ"הפצצה" שהטיל נפתלי בנט בכנסת בעניין מבצע המוסד בעניין הנווט הנעדר רון ארד.
תקופת החסד של ממשל טראמפ הסתיימה וכדאי שהשלישיה בנט-לפיד-גנץ תתארגן ותתאחד בעניינים המדיניים והביטחוניים החשובים ותישאר מגובשת, ישראל נמצאת בפני אתגרים קשים וסכנות רבות.
