איראן מעלה את רף הדרישות מול ארה"ב ומציבה את פתיחת מצר הורמוז וחידוש השיט בו כתלויים בקבלת שורה של תנאים מרחיקי לכת.
טהראן דורשת, בין היתר, הפסקת האיומים נגדה, סיום המלחמה והתקיפות נגד איראן ובעלות בריתה, הסרת המצור הימי, נסיגת הכוחות האמריקניים מאזור איראן, תשלום פיצויים, הסרת הסנקציות ושחרור נכסים איראניים מוקפאים.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי במבט ראשון מדובר ברשימת דרישות שנועדה להציג את איראן כמי שניצחה בעימות וכעת היא זו שמכתיבה את תנאי הסיום, אלא שמאחורי הרשימה הארוכה מסתתר יעד אחד, חשוב בהרבה מכל האחרים והוא הוצאת הכוחות והבסיסים האמריקניים מהמפרץ.
זהו למעשה לב האסטרטגיה האיראנית.
להערכת הגורמים הביטחוניים הבכירים, טהראן אינה זקוקה בהכרח לשליטה פיזית מלאה במיצר הורמוז כדי להפיק ממנו יתרון אסטרטגי. די לה ביכולת להוכיח כי היא מסוגלת לשבש את חופש השיט, להעלות את מחיר הביטוח וההובלה, ליצור אי ודאות בשוקי האנרגיה ולהעמיד את ארה"ב ובעלות בריתה בפני דילמה מתמשכת.
זהו ההבדל בין איום על המיצר לבין שליטה בו,האיום כבר קיים, השליטה היא היעד שאליו איראן שואפת.
לכן טהראן בוחנת במקביל אפשרויות להסדרה של נתיבי השיט מול עומאן, באופן שיאפשר לה להרחיב את השפעתה על תנועת הספינות באזור. אם תצליח להשיג לאורך זמן מנגנון שבמסגרתו היא תהיה בעלת השפעה מנהלית או ביטחונית על תנועת הספנות, היא תוכל להפוך את האיום הקיים למנוף שליטה של ממש.
.
היעד האמיתי: שינוי הסדר הביטחוני במפרץ
לדברי גורמים ביטחוניים, מבחינת טהראן, הנוכחות האמריקנית במפרץ היא המכשול המרכזי בפני השגת העליונות האזורית שהיא מבקשת לעצמה.
כל עוד ארה"ב מחזיקה בסיסים וכוחות באזור, איראן אינה יכולה לעצב לבדה את מערכת הביטחון במפרץ. הכוחות האמריקניים משמשים משקל נגד לעוצמה האיראנית, מגינים על נתיבי השיט ועל מקורות האנרגיה ומאפשרים למדינות המפרץ להסתמך על מטרייה ביטחונית אמריקנית.
מבחינת איראן, זו בדיוק הבעיה,אם ארה"ב תיסוג, ייפתח בפני טהראן מרחב פעולה רחב בהרבה. היא תוכל לנסות לכפות סדר ביטחוני אזורי שבו היא תהיה הכוח הדומיננטי, ובמסגרתו ייאלצו מדינות המפרץ להתחשב בה לפני כל החלטה אסטרטגית.
זהו למעשה החזון האיראני הישן של אזור שבו טהראן היא מעצמה אזורית מובילה, ובאמצעותו ניתן יהיה לקדם את תפיסת "ייצוא המהפכה".
אם בוחנים מחדש את רשימת התנאים האיראנית, אומרים גורמים מדיניים, חלק מהדרישות נועדו ללא ספק לשרת את התעמולה האיראנית ולהציג את ארה"ב כמי שצריכה לשלם מחיר כבד תמורת פתיחת המיצר.
אבל מבחינה אסטרטגית, התנאי המשמעותי ביותר הוא יציאת הכוחות והבסיסים האמריקניים מהאזור.
זהו התנאי שמשנה את כללי המשחק.
גם אם איראן תוותר בעתיד על חלק מהדרישות האחרות במסגרת משא ומתן, קשה להניח שתוותר בקלות על הדרישה המרכזית מבחינתה , החלשת הנוכחות האמריקנית באזור.
המפרץ כבר מחפש נתיבים חלופיים
בינתיים, מדינות המפרץ אינן יושבות בחיבוק ידיים.
איחוד האמירויות יכולה להסתמך על נמל פוג'יירה, הנמצא מחוץ למיצר הורמוז. סעודיה מחזיקה בתשתיות המאפשרות לה להעביר חלק מהיצוא שלה דרך חופי ים סוף. גם עיראק בוחנת אפשרויות חלופיות, ובהן חיבורי צינורות לכיוון טורקיה.
אבל לא לכל מדינות המפרץ קיימת חלופה פשוטה, בחריין, כווית וקטאר תלויות במידה רבה יותר במעבר דרך מיצר הורמוז.
לכן גם אם איראן לא תוכל "לסגור" את המיצר לאורך זמן, עצם היכולת לשבש את השיט בו תמשיך להעניק לה מנוף לחץ משמעותי.
מנגד,אומרים גורמים ביטחוניים בכירים, לוושינגטון יש אינטרס אסטרטגי ברור להישאר באזור.
הנוכחות האמריקנית במפרץ אינה נועדה רק להתמודד עם איראן. היא קשורה להגנה על נתיבי השיט, להגנה על מקורות האנרגיה, להגנה על בעלות בריתה ולשמירה על מאזן הכוחות האזורי.
נסיגה אמריקנית משמעותית תיצור ואקום. השאלה אינה רק אם איראן תמלא אותו, אלא מי עוד ינסה לעשות זאת.
מבחינת מדינות המפרץ, האפשרות שהחלופה לנוכחות האמריקנית תהיה דומיננטיות איראנית היא תרחיש בעייתי לא פחות מהמשך העימות הנוכחי.
לסיכום אומרים גורמים מדיניים,איראן משתמשת במיצר הורמוז כקלף אסטרטגי כדי להשיג יעד רחב הרבה יותר והוא שינוי מאזן הכוחות במפרץ וסילוק הנוכחות האמריקנית שמונעת ממנה להפוך לכוח הדומיננטי באזור.
ארה"ב, לעומת זאת, אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר בקלות על עמדתה במפרץ. לא רק בגלל הנפט, אלא משום שהשליטה בנתיבי השיט ובמאזן הכוחות האזורי היא חלק מהאינטרס האסטרטגי האמריקני הרחב יותר.
לכן גם אם מיצר הורמוז ייפתח מחדש, אין פירוש הדבר שהמשבר הסתיים. להפך.
הקרב האמיתי אינו על פתיחת המיצר , אלא על מי יעמוד מאחוריו, מי יקבע את כללי המשחק במפרץ ומי יעצב את הסדר הביטחוני החדש במזרח התיכון.
כל עוד הכוחות האמריקניים נשארים באזור, איראן תתקשה להשיג את יעדה. וכל עוד טהראן תמשיך לדרוש את יציאתם, הסיכוי להסדרה אסטרטגית רחבה יישאר מוגבל.
הורמוז הוא רק הקלף, המאבק האמיתי הוא על המזרח התיכון שאחרי ארה"ב.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
