הדמוקרטיה של נתניהו

Share on facebook
Share on twitter
Share on print
Share on email
ראש הממשלה נתניהו מוביל תמיכה בהצעת “חוק ההדחה” מהכנסת שמהווה פגיעה באופייה של הדמוקרטיה בישראל.
מדובר בטעות חמורה שעלולה להקצין עוד יותר היחסים בין יהודים לערבים במדינה.
כיצד נוהג מנהיג במזרח התיכון בחבר פרלמנט שאיננו מסכים עמו ומותח ביקורת על חבר בממשלתו?
הסיפור הבא המתרחש בימים אלה ברמאללה, בתחומי הרש”פ, ממחיש היטב את אופן המשטר הדמוקרטי שמנהיג שם יו”ר הרש”פ מחמוד עבאס.
חברת הפרלמנט הפלסטיני הנקרא “המועצה המחוקקת”, נג’את אבו בכר, פתחה בשביתת שבת בבניין הפרלמנט ברמאללה במחאה על כך שעפ”י הנחייתו של יו”ר הרש”פ מחמוד עבאס זימן אותה התובע הכללי הפלסטיני לחקירה במשרדי אחד ממנגנוני הביטחון הפלסטינים ברמאללה ועל כך שנעשה גם ניסיון לעצור אותה על ידי אנשי ביטחון פלסטינים למרות שהיא נהנית מחסינות פרלמנטרית.
ה”פשע הגדול” שבו נחשדה חברת הפרלמנט הפלסטיני היה הבעת תמיכה בשביתת המורים בגדה ודרישתה לשקיפות של הממשלה הפלסטינית לאחר שגילתה שאחד מחברי הממשלה עשה שימוש פרטי בכספי ציבור בסך של כ800 אלף ש”ח.
עוד דוגמא לדמוקרטיה המזרח תיכונית ראינו השבוע כאשר הפרלמנט המצרי הדיח ברוב של יותר משני שליש את חבר הפרלמנט תוופיק עוכאשה, שנבחר כחוק, בגלל פגישתו עם שגריר ישראל בקהיר ד”ר חיים קורן.
מי שעוקב אחרי מאמצי החקיקה של הקואליציה בראשות בנימין נתניהו בימים אלה מקבל את הרושם שהיא מוליכה את הדמוקרטיה הישראלית לכיוונה של הדמוקרטיה הנהוגה בתחומי הרש”פ או במצרים.
הצעת “חוק ההדחה” שאושרה השבוע על ידי ועדת החוקה של הכנסת לקריאה ראשונה היא דוגמא למגמה המסוכנת, שבה תומך בנימין נתניהו, לפגיעה בדמוקרטיה, במקום לפעול להסרתה לאלתר.
 כראש הממשלה וכיו”ר הקואליציה מוטלת עליו החובה לעשות זאת.
על פי הצעת החוק יוכלו חברי הכנסת, באמצעות רוב, להדיח מכהונתו חבר כנסת אחר שנבחר באופן דמוקרטי לכהונה בכנסת על ידי ציבור בוחרים לגיטימי.
ברור שהצעת החוק הזו מכוונת בראש ובראשונה נגד חברי הכנסת הערביים כשעל הכוונת נמצאים חברי הכנסת של בל”ד אשר נפגשו באחרונה עם נציגי המשפחות של מחבלי האינתיפאדה הפלסטינית.
 אינני בא להגן בדבריי על חברי הכנסת הערביים ומעשיהם הנלוזים אלא על עקרונות הדמוקרטיה הישראלית.
אכן, לחברי הכנסת הערביים, במיוחד אלה של סיעת בל”ד, יש, לפעמים, אמירות חמורות והם מתבטאים בצורה קיצונית ומסיתה נגד המדינה ומוסדותיה.
רק השבוע קרא ראש “הרשימה המשותפת”, חבר הכנסת איימן עודה, לראש השב”כ לשעבר, חבר הכנסת אבי דיכטר, במילים “רוצח” והאשים אותו ב”מעשי רצח של יאסר ערפאת, השיח’ אחמד יאסין ועבד אלעזיז רנטיסי” האחראים לרציחתם של מאות אזרחים ישראלים.
אולם, נכון נהג חבר הכנסת אבי דיכטר שבתגובה הודיע כי בכוונתו למצות את הדין עם חבר הכנסת עודה ב”כל האמצעים החוקיים העומדים לרשותו”, דהיינו באמצעות תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת ובדיקת האפשרות לתביעת לשון הרע.
זו הדרך הנכונה לטפל בתופעה החמורה הזו.
הסכנה בהצעת החוק החדשה היא שהיא עלולה להביא להדרתם של חברי הכנסת הערביים מהכנסת ולעורר תגובת שרשרת שבסופה ימנע הציבור הערבי בישראל מלהשתתף בבחירות הכלליות לכנסת.
זו הרוח הנושבת במגזר הערבי שאותם מלבים חברי הכנסת הערביים.
מדוע צריך לדחוף את המגזר הזה לעוד קיצוניות באמצעות חקיקת חוקים שברור כי הם פוגעים בעקרונות הדמוקרטיה?
הציבור הערבי מונה כ 20 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל, המדינה העניקה להם זכויות שוות מאז הקמתה, כיצד תראה הדמוקרטיה הישראלית כאשר כל אזרחיה הערביים מחרימים את הבחירות?
הזכות לבחור ולהיבחר הינה זכות יסוד חשובה ומקודשת בישראל במיוחד כשמדובר במיעוט הטוען לקיפוח ולאפליה מצד המדינה.
אכן ההצהרות הארסיות והמתריסות נגד המדינה של חלק מחברי הכנסת הערביים הן מקוממות אך מאידך גיסא חובתו של ראש הממשלה היא לגלות איפוק ואחריות ולשמור בכל מחיר על הדמוקרטיה הישראלית, שהיא הדמוקרטיה האמיתית היחידה והחזקה במזרח התיכון.
נתניהו כבר נאלץ להתנצל בפני הציבור הערבי על התבטאויותיו במהלך מערכת הבחירות האחרונה, מדוע הוא בוחר ללכת בדרך הלעומתית הזו שמציגה אותו כדיקטטור חדש ומחלישה את הדמוקרטיה?
האם שוב הוא רוצה להיבנות פוליטית ולחזק את מעמדו בדרך הזו? מדובר באסטרטגיה מוטעית שרק תזיק לו ולמדינת ישראל.
הטיפול בחברי הכנסת הערביים, ברגע שיש חשד שעברו על החוק, צריך להיעשות בדרכים החוקיות על ידי פניה ליועץ המשפטי לממשלה ובהתאם להנחיותיו ולא במסגרת של חקיקה חדשה שיוצרת אנטגוניזם מיותר בין הציבור היהודי לציבור הערבי במדינה.
דוגמא לאמת ולצדק שיצאו לאור, בקשר להתנהגותם של חברי הכנסת הערבים הקיצונים, ראינו רק באחרונה כשהוגש כתב אישום נגד חברת הכנסת חנין זועבי בגין העלבת עובדי ציבור שהסתיים בעסקת טיעון, תחנות הצדק טוחנות לאט אך בסופו של דבר הצדק נעשה.
מהצעת החוק החדשה הנתמכת על ידי הקואליציה נודף ריח של מקארתיזם, היא מתפרשת על ידי רבים כרדיפה והתקפה על חברי כנסת שיש להם דעה פוליטית אחרת כדי להרחיקם ממעגל ההשפעה הפוליטי שאליו הם נבחרו כחוק ובהתאם לכללי הדמוקרטיה הישראלית.
ראש הממשלה נתניהו צריך להרחיק את עצמו ואת הקואליציה שלו מתופעות כאלה ואם יש צורך גם לרסן את הקולות הקיצוניים בקואליציה או לפחות במפלגתו.
לפעמים צריך לשלם מחיר כבד על הדמוקרטיה הישראלית אבל הדבר עדיף עשרות מונים על הריסתה של הדמוקרטיה הישראלית וערעור על תדמיתה בקרב חלקים גדולים בחברה הישראלית  ובעולם.
 יש לקוות שבנימין נתניהו איננו רוצה פה דמוקרטיה בסגנון של מחמוד עבאס או דמוקרטיה נוסח מצרים, בסופו של דבר הוא מחשיב את עצמו כמנהיג נאור, כראש המעצמה השמינית.

הערה: הכותב הוא מזרחן ומנכ"ל רשות השידור לשעבר

אודות יוני בן מנחם

יוני בן מנחם הוא מזרחן, עיתונאי ומנכ”ל רשות השידור לשעבר. הוא בעל עשרות שנות ניסיון בעיתונות הכתובה והמצולמת. דרכו של בן מנחם בעולם המדיה החלה כמפיק של הטלוויזיה היפנית במזרח התיכון. לאחר מכן, הוא מילא תפקידי מפתח רבים בתקשורת הישראלית: מנכ”ל רשות השידור, מנהל רדיו קול ישראל, כתב לענייניי שטחים, כתב ופרשן מדיני, פרשן לענייני המזרח התיכון ועורך ראשי ומגיש התוכנית ‘מגזין המזה”ת’. 

פוסטים אחרונים

הטוויטר שלי