שישה חודשים לאחר פרוץ המלחמה, איראן מגלה שהמערכה אינה מתנהלת רק בשמי המדינה, בים או בזירה הצבאית. החזית המסוכנת ביותר עבור המשטר האיראני הולכת ומתבררת דווקא בתחום הכלכלי , במטבע, בנפט, בדלק, ביבוא ובכיסו של האזרח, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
לדבריהם, הקמתו של "המטה למלחמה כלכלית" במשרד הכלכלה האיראני היא למעשה הודאה רשמית בכך שהמשטר מתמודד עם מצב חירום כלכלי.
טהרן אמנם ממשיכה לדבר בשפה של התנגדות, עמידה איתנה וניצחון, אך עצם הקמת המטה מעידה כי ההנהגה האיראנית מבינה שהלחץ האמריקני חודר עמוק יותר מכפי שציפתה.
כריס רייט, שר האנרגיה של ארה"ב אמר כי ארה"ב פועלת באמצעות הפעלת לחץ על כלכלת איראן להביא לשינוי במדיניות המשטר הנוכחי או להקמת ממשלה חדשה באיראן.
בראיון לתוכנית MEET THE PRESS הוא אמר כי "האסטרטגיה הנוכחית של הרפובליקה האסלאמית הולכת ונכשלת בהדרגה".
על פי סוכנות הידיעות רויטרס, המצור הימי האמריקני הצליח לבלום חלק ניכר מיצוא הנפט האיראני, ובכך פגע במקור המרכזי של טהרן למטבע זר, יצוא הנפט, שהיה בעבר אחד מעמודי התווך של יכולת המשטר לממן את עצמו ולעקוף סנקציות, הצטמצם באופן דרמטי.
לדברי גורמים ביטחוניים, החידוש המרכזי במערכה הנוכחית אינו עצם הטלת הסנקציות, איראן חיה תחת סנקציות אמריקניות במשך שנים והצליחה לפתח מערכת מסועפת של עקיפתן באמצעות חברות קש, "צי צללים", מתווכים פיננסיים, נתיבי הברחה וקשרים מסחריים עם סין ומדינות נוספות.
הפעם וושינגטון מנסה לפגוע בדיוק במנגנונים שאפשרו לטהרן לשרוד את הסנקציות הקודמות.
להערכת גורמים ביטחוניים,המעבר מסנקציות למצור ימי משנה את כללי המשחק, במקום רק להעניש את מי שקונה נפט איראני, ארה"ב מנסה למנוע פיזית את יציאתו של הנפט מהמדינה.
כאשר אין אפשרות לייצא את הנפט, איראן מאבדת לא רק הכנסות אלא גם את המטבע הזר הדרוש לה לרכישת מזון, תרופות, חומרי גלם, ציוד תעשייתי ודלק.
אותם גורמים מציינים כי ארה"ב עברה למדיניות שבה היא מנסה לחנוק את צינור החמצן הכלכלי של איראן ולא רק להערים עליה קשיים, הפעם הלחץ האמריקני הרבה יותר רציני.
אחד הסימנים הברורים ביותר למצבה של איראן הוא שער המטבע.
הריאל האיראני הידרדר לשפל היסטורי, כאשר בשוק החופשי הוא הגיע לכ-2.2 מיליון ריאל לדולר. במקביל, האינפלציה והעלייה במחירי המזון ממשיכות להכביד על משקי הבית.
מבחינת המשטר, זו אינה רק בעיה כלכלית. זוהי בעיה פוליטית וביטחונית.
לדברי גורמים ביטחוניים,המשטר האיראני נמצא בבעיה קשה מול האזרחים, הוא יכול להסביר לציבור מדוע הוא אינו נכנע לארה"ב, הוא יכול לדבר על גאווה לאומית, עצמאות והתנגדות. אבל קשה הרבה יותר להסביר למשפחה איראנית מדוע היא אינה מצליחה לקנות את אותם מוצרים שקנתה בעבר, מדוע מחירי המזון עולים ומדוע המטבע שלה מאבד מערכו.
גורמים ביטחוניים בישראל מעריכים כי כאן נמצא הסיכון האמיתי למשטר, המלחמה עלולה לעבור בהדרגה מהחזית הצבאית אל הרחוב האיראני.
לכן, מוגת'בא ח'מינאי מינה באחרונה את מקורבו חוסיין טאיב ,שהיה ראש המודיעין של משמרות המהפכה, למפקד החדש של הבאסיג', הבאסיג' מתארגן עכשיו מחדש לדכא בכוח פרוץ מהומות על רקע המצב הכלכלי הקשה.
הבנזין הופך לפצצה חברתית מתקתקת
הדוגמה הבולטת ביותר למצב הכלכלי הקשה היא הדלק.
איראן היא יצרנית נפט גדולה, אך בשל מגבלות יכולת הזיקוק שלה היא עדיין נאלצת לייבא דלק. במקביל, המחסור במטבע זר מקשה עליה לממן את היבוא.
לכן, הממשלה מנסה לצמצם את הצריכה מבלי לבצע העלאת מחירים כוללת.
אלא שגם כאן היא ניצבת בפני בעיה פוליטית מוכרת.
בנובמבר 2019 העלאת מחירי הדלק הציתה מחאות רחבות ברחבי איראן, הזיכרון הזה עדיין חי בהנהגה האיראנית, ולכן היא נזהרת מאוד מלנקוט צעד שעלול להצית מחדש את הרחוב.
אולם כעת הממשלה כבר החלה להעלות את מחיר הדלק עבור צרכנים כבדים.
להערכת גורמים ביטחוניים, המשטר האיראני מתקרב לנקודה שבה הוא ייאלץ לבחור בין שתי אפשרויות גרועות, האחת שחיקת עתודות המטבע והדלק והשניה הטלת גזירות כלכליות על הציבור שעליהן הוא עלול לשלם מחיר פוליטי כבד.
למרות הלחץ הכלכלי הגובר, המסר הרשמי מטהרן אינו מסר של נסיגה.
שר הכלכלה האיראני מדבר על ״התנגדות כלכלית״ ועל רפורמות, דוברי המשטר מדגישים כי איראן לא תוותר על האינטרסים הלאומיים שלה, ובמשמרות המהפכה אף מזהירים כי כל פגיעה כלכלית באיראן תעלה לארה"ב מחיר גבוה יותר.
מבחינת המשטר, הודאה בכך שהמצור הכלכלי הצליח עלולה להתפרש כהודאה בכישלון האסטרטגיה כולה.
שר הכלכלה האיראני אף ניסח זאת במפורש: קיים, לדבריו, ״פער גדול מאוד בין המחיר הכלכלי לבין כניעה כלכלית״.
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי המערכה האמיתית כעת היא על יכולת ההישרדות של המשטר, ארה"ב אינה חייבת בהכרח להביא לקריסת המשטר האיראני כדי לטעון להצלחה.
די בכך שהיא תצליח להביא את טהרן למסקנה שהמחיר של המשך העימות גבוה מדי.
היעד האמריקני אינו רק להקטין את הכנסות איראן, הוא לפגוע ביכולתה לממן את מנגנון המדינה, את תוכניותיה הצבאיות ואת רשתותיה האזוריות, ובמקביל ליצור לחץ פנימי על ההנהגה.
מבחינה זו, המלחמה הכלכלית משלימה את המערכה הצבאית.
הפגיעה בתשתיות וביכולות הצבאיות מחלישה את איראן מבחוץ, המצור הכלכלי נועד להחליש אותה מבפנים.
היסטוריית הסנקציות נגד איראן מלמדת כי לחץ כלכלי יכול להחליש את הכלכלה, אך אינו מבטיח כשלעצמו שינוי פוליטי.
גם כעת, למרות המשבר, ההנהגה האיראנית אינה ממהרת להתקפל.
איראן עדיין מחזיקה בקלף אסטרטגי חשוב והוא מיצר הורמוז.
במשך שנים הסתמכה טהרן על האיום לשבש את השיט במיצר, מתוך הנחה שהפגיעה באספקת הנפט העולמית תיצור לחץ בינלאומי שיאלץ את ארה"ב לסגת.
אלא שהמציאות הנוכחית מצביעה על שינוי, ארה"ב הצליחה להפעיל לחץ משמעותי על תנועת הנפט דרך המיצר והיא מנסה להוכיח כי היא מסוגלת להבטיח את נתיבי השיט גם תחת עימות עם איראן.
נוצר מצב שבו טהרן ניצבת בפני דילמה, אם היא תסלים את המערכה בהורמוז, היא עלולה להחריף עוד יותר את המצור ואת העימות עם ארה"ב, אם היא לא תעשה זאת, היא מסתכנת באובדן אחד הקלפים האסטרטגיים המרכזיים שלה.
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי בסופו של דבר הסכנה הגדולה ביותר למשטר טמונה ברחוב האיראני.
המבחן האמיתי של המערכה הכלכלית לא יהיה בבורסה, במחירי הנפט או אפילו בכמות החביות שאיראן תצליח למכור לסין, המבחן יהיה ברחוב האיראני.
המשטר הצליח במשך שנים להעביר לאזרחיו את המסר שהסנקציות הן מחיר העצמאות, וכי האויב האמריקני הוא האחראי לקשיים הכלכליים.
אבל ככל שהמצוקה מתמשכת, עלול להיווצר שינוי בתפיסה, במקום לשאול מדוע ארה"ב מטילה סנקציות על איראן, הציבור עלול להתחיל לשאול מדוע ההנהגה האיראנית ממשיכה במלחמה שאינה יכולה לנצח בה.
זהו הרגע שהמשטר חושש ממנו יותר מכל.
למרות המצב הכלכלי הקשה,גורמים ביטחוניים מעריכים כי איראן אינה על סף קריסה מיידית, המשטר עדיין מחזיק במנגנוני הביטחון, במשמרות המהפכה, במערכת פוליטית ריכוזית וביכולת להפעיל כוח נגד מתנגדיו.
המשטר נכנס עכשיו למגננה כלכלית, הוא נאלץ להקים מטה למלחמה כלכלית להתמודד עם קריסת המטבע, לדון בצמצום צריכת הדלק ולמצוא דרכים להבטיח את המשך אספקת הסחורות.
השאלה הגדולה של החודשים הקרובים תהיה האם הלחץ הכלכלי יצליח לעשות את מה שהלחץ הצבאי והסנקציות לבדן לא הצליחו לעשות, להביא את ההנהגה האיראנית לשולחן המשא ומתן לא מתוך בחירה אסטרטגית , אלא מתוך הבנה שהמשך המלחמה מסכן את יכולתה להחזיק מעמד.
הערה}פורסם לראשונה ב"אפוק"
