הפלסטינים החלו בחשבון נפש בעקבות כישלונה של "אינתיפאדת הסכינים" להביא להישגים מדיניים ולהפוך לאינתיפאדה כוללת.
גל האלימות פגע בתחושת הביטחון של הישראלים ובתדמיתה של "ירושלים המאוחדת" אך הציבור הפלסטיני הרחב לא מצטרף אליו.
חודש ימים חלף מאז שהחל גל הטרור והאלימות הפלסטיני שקיבל את הכינוי "אינתיפאדת הסכינים" וגורמים פלסטינים שונים כבר עוסקים בסיכומי ביניים ובבחינת השאלה מה השיגו הפלסטינים עד כה.
למרות הקושי להודות בכך, בגלל גאווה לאומית, יש הסכמה פלסטינית, לרוב בשתיקה, כי עד כה לא השיגו הפלסטינים שום הישג מדיני.
גם בחלוף חודש ימים נותר גל האלימות הפלסטיני ,שאותו מוביל הדור הצעיר המכונה "דור אוסלו", גל ספונטני, ללא הנהגת שטח ותוכנית מדינית, הניזון בעיקר מההסתה הארסית באמצעי התקשורת והרשתות החברתיות והשואב עידוד מהצלחות פיגועי הדקירה והדריסה.
ניתן להצביע על כמה גורמים המשפיעים על גל האלימות הפלסטיני:
כישלון בשינוי הסטטוס קוו בהר הבית
גל הטרור והאלימות הפלסטיני לא הצליח לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית, ההישג היחידי שלו הינו שבשלב הזה הוקפאה כניסתם של חכ"ים ושרים ישראלים למתחם אך בפועל לא השתנה דבר, אזרחים ישראלים ממשיכים לבקר במקום.
הרש"פ נכשלה בניסיונה לשפר את מעמדה בהר הבית, ישראל חידשה, בתיווך אמריקני, את ההבנות עם ירדן בנושא הר הבית וננקטו צעדים לחזק אותן באמצעות הצבת מצלמות במתחם.
בעקבות ההבנות החדשות בין ישראל לירדן נוצרה מתיחות ביחסי ירדן עם הרש"פ.
הפלסטינים מנסים לטעון כי "אינתיפאדת הסכינים" עצרה את תוכניות ישראל לחלוקת המתחם באופן פיזי והקצאת זמני תפילה נפרדים ליהודים ומוסלמים, כפי שנעשה במערת המכפלה בחברון, מדובר בשקר פלסטיני גס מכיוון שלא הייתה שום תוכנית ישראלית כזו.
לחצים בינלאומים וערביים על הרש"פ לעצור את האלימות
גל הטרור והאלימות הפלסטיני, שהחל מייד לאחר נאומו של מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם שבו איים להתנתק מהסכמי אוסלו, הביא למערכת לחצים של ארצות הברית, אירופה ומדינות ערב המתונות על הרש"פ להרגיע את השטח ולא לאפשר התפשטות גל האלימות לאינתיפאדה כוללת בגדה.
ארצות הברית אף שיגרה אזהרה לרש"פ בדמות קיצוץ הסיוע הכספי השנתי האמריקני.
הלחצים האלה נמשכים עד עצם היום הזה, מדינות ערב המתונות, מצרים, ירדן וסעודיה עסוקות בענייניהן הפנימיים והמשברים בסוריה ובתימן ואינן מוכנות לתת גיבוי לפלסטינים לאינתיפאדה שלישית.
התחושה אצל הפלסטינים היא כי העמדה הבינלאומית נוטה לטובת ישראל למרות ההזדהות עם הבעייה הפלסטינית, כך גם הסיקור התקשורתי הבינלאומי, וכי הם לא הצליחו להשיג תמיכה בינלאומית ותקשורתית שתיתן תנופה ל"אינתיפאדת הסכינים" כפי שקרה באינתיפאדה הראשונה ב1987.
קשיים להרחיב את גל הטרור והאלימות
גל הטרור והאלימות פלסטיני מדשדש במקום, צעדי הביטחון הקפדניים של כוחות הביטחון בירושלים הביאו לכך שתופעת הסכינאות ופיגועי הדריסה התפשטה למקומות אחרים בישראל כמו רעננה, נתניה, באר שבע וראשון לציון ולמקומות שונים בגדה כמו חברון, ג'נין ואזור גוש עציון.
אולם גל הטרור הפלסטיני הוא ספורדי ואיננו מצליח לתפוס תנופה ולהקיף את כל שטחי הגדה והרצועה לכלל אינתיפאדה כוללת מכמה סיבות:
א.תנועת חמאס הוציאה את רצועת עזה מחוץ למשחק מחשש לתגובה ישראלית חזקה שתפגע קשות ברצועה ותערער את מעמדה השלטוני וכלקח ממבצע "צוק איתן".
תושבי הרצועה חוששים מסבב לחימה נוסף מול ישראל וחמאס עדיין לא שיקמה את יכולותיה הצבאיות שנפגעו במלחמה האחרונה.
ב.הפיצול בין הגדה לרצועה נמשך וכן גם המחלוקת המדינית בין הרש"פ לתנועת חמאס, שתיהן חסרות יכולות להגיע להסכמה לאומית ולהתאחד נגד ישראל.
ג.התיאום הביטחוני בין הרש"פ לישראל מונע את התפשטות הפרות הסדר לכל רחבי הגדה, הרש"פ מקיימת את התיאום הביטחוני ופועלת ל "הכלת" אירועי האלימות והמחאה.
ד.תמיכה סמלית של ערביי ישראל ושל הפלסטינים בפזורה, פעילות התמיכה של ערביי ישראל בגל הטרור והאלימות הייתה קצרת ימים ולא הצליחה להעניק תנופה לגל האלימות, גם העובדה שכמה מערביי ישראל(מאום אלפחם ומאל חורה) היו מעורבים בפיגועים ניטרלה דווקא את פעילותם.
הפלסטינים במחנות הפליטים בסוריה, ירדן ולבנון, עסוקים בבעיות הפנימיות שלהם ולא עשו שום פעולה ראוייה לציון שתתמוך בהרחבת גל האלימות הפלסטיני.
התסכול הפלסטיני מחוסר הישגים מדיניים הוא גדול, הם מנסים להבליט הישגים אחרים, שלטענתם השיגו, כמו ערעור תחושת הביטחון של אזרחי ישראל, ירידה במספר הישראלים המבקרים בסמטאות העיר עתיקה בירושלים ועלייה בתמיכה, בסקרי דעת קהל בישראל, בהתנתקות של ישראל מהשכונות הערביות במזרח ירושלים.
אולם, לפלסטינים אין תשובה לחוסר יכולתם להרחיב את מעגל האלימות ולשתף בו מגזרים נוספים מעבר לדור הצעיר.
גורמים שונים פלסטינים, כולל גורמים בתנועת הפת"ח שמחמוד עבאס עומד בראשה, קוראים בימים האחרונים "להסלים את האינתיפאדה", אולם נראה כי מדובר ב"מס שפתיים" בלבד, בפועל אין להם שום כלים להוציא אלפי אנשים לרחובות, כפי שהיה ב1987, ולשכנע אותם כי זוהי האלטרנטיבה להסכמי אוסלו, הציבור הפלסטיני הרחב לא קונה את הסחורה הזו בשלב הזה.