המלחמה במזרח התיכון לא רק טלטלה את האזור, אלא גם הציבה שחקן בלתי צפוי בלב הזירה הדיפלומטית, פקיסטאן.
גורמים מדיניים בכירים אומרים כי בתוך זמן קצר הפכה אסלאמאבאד מגורם אזורי המבקש לשמור על איזון עדין בין יריבויות, למתווכת פוטנציאלית בין וושינגטון לטהראן.
שורת הדלפות ופרסומים בתקשורת הבינלאומית הצביעה על מעורבות פקיסטנית גוברת במאמצים להביא לפתיחת ערוץ משא ומתן בין ארצות הברית לאיראן.
לפי מקורות שונים, הנהגת פקיסטאן, ובעיקר מפקד הצבא הגנרל סייד אסים מוניר, קיימה מגעים ישירים עם בכירים אמריקנים, כולל הנשיא דונלד טראמפ. הקשר האישי והאסטרטגי בין מוניר לוושינגטון, לצד ביקורו החריג בבית הלבן בשנה שעברה, הפכו אותו לדמות מפתח בתיווך המתהווה.
המעורבות הזו אינה מתרחשת בחלל ריק. פקיסטאן נהנית מקשרים הדוקים עם ארצות הברית, שהתחזקו בשנים האחרונות, בין היתר על רקע אינטרסים ביטחוניים משותפים ושאיפתה להסיר סנקציות הקשורות לתוכנית הטילים שלה.
במקביל, היא מחזיקה בקשרים עמוקים עם סעודיה ומדינות המפרץ, הכוללים שיתוף פעולה ביטחוני והסכם הגנה משותף, לצד תלות כלכלית משמעותית בהעברות כספים של מיליוני עובדים פקיסטנים במפרץ.
אולם הקשר המורכב ביותר הוא דווקא עם איראן.
שתי המדינות חולקות גבול ארוך ואתגרים ביטחוניים משותפים, ובראשם המאבק בארגונים בדלניים באזור בלוצ'יסטן. לצד זאת, פקיסטאן מקיימת ערוצי תקשורת גם עם גורמים איראניים, לרבות קשרים עקיפים עם משמרות המהפכה, מה שמציב אותה בעמדה רגישה במיוחד.
מבחינת ישראל, המעורבות הפקיסטנית מעוררת דאגה, כך אומרים גורמים מדיניים.
העובדה שמדובר במדינה גרעינית, בעלת קרבה גיאוגרפית ואסטרטגית לאיראן, מדאיגה את הדרג המדיני וגורמת לחשש שפקיסטאן לא תהייה ניטרלית ותנסה לקדם את האינטרסים של טהראן.
גורמים ביטחוניים בכירים מציינים כי עצם קיומו של ידע גרעיני פקיסטני ברקע הוא גורם סיכון קבוע, גם אם ההערכה היא כי איסלאמאבאד אינה צפויה להעביר טכנולוגיות רגישות לאיראן.
לצד זאת, קיים גם מימד פוליטי-ציבורי משמעותי. דעת הקהל בפקיסטאן עוינת מאוד לישראל, והיסטורית היחסים בין המדינות מעידה על מתיחות.
ניסיונות עבר לקדם קשרים דיפלומטיים, כולל פגישה רשמית ב-2005 בין שרי החוץ של שתי המדינות, לא הבשילו. גם כאשר התקיימו מפגשים עקיפים, כמו בתרגילים בינלאומיים בהובלת ארה"ב, הם לא הובילו לפריצת דרך של ממש.
עם זאת, מבחינת וושינגטון, פקיסטאן נתפסת גם כהזדמנות. האמריקנים רואים בה מועמדת פוטנציאלית להצטרפות עתידית להסכמי אברהם, ולכן משלבים אותה ביוזמות מדיניות רחבות יותר, כולל חברות ב "מועצת השלום" של טראמפ ופריסת חיילים פקיסטנים ברצועת עזה כחלק מהכוח הבינלאומי.
השילוב בין שאיפות אלה לבין הקשרים ההדוקים של טראמפ עם הנהגת פקיסטאן וטורקיה עשוי בעתיד להציב את ישראל בפני דילמות לא פשוטות.
במקביל, פקיסטאן ניסתה מאז פרוץ המלחמה לשמור על תדמית של גורם מאוזן, המקיים יחסים טובים הן עם איראן והן עם מדינות ערב.
בתחילת הלחימה היא אף הביעה תמיכה בטהראן וגינתה את התקיפות נגדה, אך עם התרחבות העימות ופגיעות איראניות במדינות המפרץ, החלה לשנות את הטון ולהדגיש את מחויבויותיה כלפי סעודיה.
האתגר המרכזי של פקיסטאן הוא פנימי לא פחות משהוא חיצוני, כ-20 אחוזים מאוכלוסייתה הם שיעים, וכל עימות ישיר עם איראן עלול להצית מתיחות עדתית מסוכנת. לכך מתווספים שיקולים ביטחוניים בגבול המשותף והחשש מהתחזקות תנועות בדלניות, שמחייבים את שתי המדינות לשתף פעולה גם בעיתות משבר.
בסופו של דבר, אומרים גורמים מדיניים, התיווך הפקיסטני משקף מציאות גיאופוליטית מורכבת: מדינה אחת המנסה לאזן בין שלושה מוקדי כוח מרכזיים, ארצות הברית, איראן וסעודיה, תוך שמירה על יציבות פנימית ואינטרסים כלכליים וביטחוניים. אלא שככל שהמלחמה נמשכת, כך מתברר כי מדיניות האיזון הזו הולכת ונשחקת, ופקיסטאן עלולה להידרש להכרעה ברורה יותר, שתשפיע לא רק על תפקידה כמתווכת, אלא גם על מיקומה במערכת האזורית והבינלאומית.
הערה:דווח לראשונה ב"אפוק"
