גורמים ביטחוניים בישראל ופרשנים פלסטינים עוקבים מקרוב אחר ניסיונו של מוחמד דחלאן לחזור למרכז הזירה הפלסטינית.
להערכתם, דחלאן אינו מסתפק עוד בהשפעה מאחורי הקלעים, והוא פועל לבניית בסיס כוח מחודש באמצעות קשרים ברצועת עזה, ערוצים עם חמאס ועם גורמים בפת"ח, וקשרים הדוקים עם מדינות ערב וגורמים בממשל טראמפ.
דחלאן, המכונה ברחוב הפלסטיני "עוף החול" בשל יכולתו לשוב ולצוץ בזירה הפוליטית לאחר כל משבר, הורחק ממוקדי הכוח של פת"ח והרש"פ בעקבות העימות החריף עם אבו מאזן. הוא עומד כיום בראש הזרם הרפורמיסטי בפת"ח ומתגורר באיחוד האמירויות, שם הוא מקורב לצמרת השלטון.
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי מטרתו ארוכת הטווח היא להשיג מעמד שיאפשר לו להשפיע על הנהגת הרש"פ ביום שאחרי אבו מאזן, ואולי בעתיד להתמודד על נשיאות הרש"פ. מקורביו של דחלאן מכחישים כי הוא מנהל כיום מהלך ישיר להשתלטות על המערכת הפלסטינית.
אלא שלהערכת גורמים ביטחוניים, דחלאן שינה את האסטרטגיה שלו. הוא מבין שהדרך הישירה חזרה לרמאללה חסומה בפניו כל עוד אבו מאזן והממסד הוותיק של פת"ח מחזיקים במוקדי הכוח בשטחי הרש"פ ביהודה ושומרון. לכן הוא אינו מציג את עצמו בשלב הזה כמועמד לנשיאות, אלא מנסה לבנות לעצמו מוקד כוח מחוץ למערכת הרשמית של הרש"פ, ובראש ובראשונה ברצועת עזה.
גורמים בכירים בתנועת פת"ח אמרו לי כי דחלאן מבין שהסיכוי שלו לחזור כיום לרמאללה באמצעות עימות ישיר עם אבו מאזן ועם מנגנון פת"ח נמוך מאוד. לכן הוא מנסה לבנות לעצמו מעמד פוליטי חדש, תוך ניצול העובדה שבסיס הכוח ההיסטורי שלו נמצא ברצועה. דחלאן הוא יליד ח'אן יונס, עמד בעבר בראש תנועת ה"שביבה" של פת"ח והיה ראש מנגנון הביטחון המסכל הפלסטיני ברצועה עד להשתלטות חמאס עליה בשנת 2007.
הברית המפתיעה עם חמאס
אחת ההתפתחויות החשובות ביותר בשנים האחרונות היא השינוי ביחסים בין דחלאן לחמאס.
בעבר היו דחלאן וחמאס אויבים מרים, כראש הביטחון המסכל ברצועה ניהל דחלאן מאבק חריף נגד הארגון, והעימות בין הצדדים הגיע לשיאו בשנת 2007, כאשר חמאס השתלט על הרצועה ודחלאן איבד את בסיס כוחו ונאלץ לעזוב.
אלא שמאז חל שינוי דרמטי. כבר משנת 2017 התפתח בין מחנה דחלאן לבין הנהגת חמאס ערוץ הידברות משמעותי, שהתבסס בין היתר על קשריו האישיים עם יחיא סינוואר ועם מוחמד דף. בשנים האחרונות הפך הערוץ הזה לאחד המרכיבים החשובים במהלכים הפוליטיים הנוגעים לעתידה של רצועת עזה.
עבור דחלאן, שיתוף פעולה עם חמאס יכול לאפשר לו לבסס לעצמו מעמד בקרב הציבור הפלסטיני ברצועה ולפתוח בפניו ערוץ שהיה חסום במשך שנים. מבחינת חמאס, הקשר עם דחלאן עשוי לאפשר לארגון להישאר חלק מהמערכת הפוליטית הפלסטינית גם בתרחיש שבו ייאלץ לוותר על חלק מסמכויותיו הצבאיות והשלטוניות.
זהו חיבור שנראה בעבר בלתי אפשרי, אבל המציאות שנוצרה ברצועה בעקבות המלחמה הופכת אותו לאפשרי יותר.
היום שאחרי בעזה
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי המאבק האמיתי אינו רק על השליטה בעזה כיום, אלא על השאלה מי ישפיע על המבנה הפוליטי והשלטוני ברצועה לאחר המלחמה.
מי שיחזיק בעמדת השפעה בעזה יוכל להשפיע במידה רבה גם על המערכת הפלסטינית כולה. מדובר בשליטה או השפעה על המנגנון האזרחי, כספי השיקום, מנגנוני הביטחון, מעבר הסחורות והאנשים והקשרים עם מדינות ערב ועם הקהילה הבינלאומית.
לדחלאן יש בנקודה הזאת יתרון משמעותי.
הוא מוכר היטב במדינות ערב, ובעיקר באיחוד האמירויות, שם הוא מתגורר שנים רבות. הוא מחזיק בקשרים עם גורמים בכירים בעולם הערבי, מוכר בוושינגטון ובישראל, ומסוגל לדבר עם גורמים שאין להם קשר ישיר זה עם זה.
בכירים בפת"ח אומרים כי דחלאן מנסה למצב את עצמו כאיש שיכול לדבר עם חמאס מצד אחד, ועם מדינות ערב, ארה"ב וגורמים נוספים במערכת הבינלאומית מצד שני.
זהו נכס פוליטי משמעותי בתקופה שבה עתיד עזה אינו נקבע רק במערכת היחסים בין הפלסטינים לישראל. ארה"ב, מצרים, מדינות המפרץ, ירדן וגורמים בינלאומיים נוספים מבקשים כולם להשפיע על היום שאחרי.
דחלאן מבקש להיות חלק מהמשחק הזה.
המאבק באבו מאזן
יו"ר הרש"פ אבו מאזן רואה בדחלאן איום פוליטי משמעותי. המאבק בין השניים נמשך שנים ארוכות, ודחלאן סיפר לי בעבר כי הסכסוך ביניהם התעצם גם על רקע היחסים שלו עם יאסר וטארק, בניו של אבו מאזן, והמחלוקות שהתגלעו ביניהם.
במשך שנים ראה אבו מאזן בדחלאן יריב פוליטי מסוכן והרחיק אותו ממוקדי הכוח של פת"ח והרש"פ. הוא האשים אותו בפומבי בפרשות חמורות, ובהן מעורבות, כביכול, בהרעלתו של יאסר ערפאת, במעשי רצח ובשחיתות כספית. דחלאן דחה את ההאשמות.
בשנת 2011 הורחק דחלאן מתנועת פת"ח בעקבות העימות עם אבו מאזן, ומאז הוא התבסס באבו דאבי. למרות זאת, הוא הצליח לשמור לאורך השנים על קשרים עם בסיס הכוח שלו ברצועה ועם פעילים ותומכים במחנה הרפורמיסטי של פת"ח.
כעת המציאות השתנתה. אבו מאזן נמצא בשלב המאוחר של שלטונו, המערכת הפלסטינית סובלת ממשבר לגיטימציה, שאלת הירושה הופכת מוחשית יותר, וחמאס אינו מוכן להיעלם מהמפה הפוליטית גם אם יאבד חלק גדול מכוחו הצבאי והשלטוני.
בתנאים האלה דחלאן מנסה לחזור למרכז המפה הפוליטית הפלסטינית.
גורמים ביטחוניים מעריכים כי הוא אינו זקוק בשלב הראשון לניצחון ישיר על אבו מאזן. מבחינתו, מספיק לייצר כוח פוליטי שיהפוך אותו לשחקן מרכזי בכל דיון על ההנהגה הפלסטינית הבאה.
הבחירות למועצה המחוקקת עשויות להיות מבחינתו נקודת מבחן חשובה. הניסיון ליצור מסגרות פוליטיות רחבות יותר, הכוללות את חמאס, הג'יהאד האסלאמי, מחנה דחלאן וגורמים פלסטיניים נוספים שאינם חלק מהממסד המסורתי של אש"ף, עשוי לשנות את המבנה הפוליטי הפלסטיני.
גורמים בכירים בפת"ח העריכו באוזניי כי דחלאן אינו בהכרח מכוון בשלב הראשון לנשיאות הרש"פ. מבחינתו, יעד אפשרי הוא יצירת כוח משמעותי במועצה המחוקקת, שיאפשר לו להפוך לשחקן מרכזי בכל משא ומתן על הקמת ההנהגה הפלסטינית הבאה.
אם יצליח בכך, מעמדו מול אבו מאזן ומול בכירי פת"ח ישתנה לחלוטין.
הוא יוכל להגיע לרמאללה בלי צורך לחזור תחילה לעמדת כוח רשמית בשטחי הרש"פ ביהודה ושומרון.
הקשרים עם אבו דאבי וושינגטון
אחד הקלפים החשובים ביותר של דחלאן הוא הקשר שלו עם העולם הערבי ועם גורמים בממשל טראמפ.
הקשר עם נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד מעניק לו מעמד שאין לרוב הפוליטיקאים הפלסטינים. הוא נהנה מגישה לצמרת האמירויות ומיכולת לפעול משם במשך שנים, תוך שמירה על קשרים עם גורמים פלסטיניים וערביים.
במקביל, גבר בשנים האחרונות העניין האמריקני באישים פלסטינים שיכולים למלא תפקיד בעיצוב עתידה של רצועת עזה.
מבחינת דחלאן, זהו יתרון משמעותי. הוא יכול להציג את עצמו כגורם פלסטיני בעל קשרים עם ארה"ב ועם מדינות ערביות, ובמקביל כמי שמסוגל לנהל ערוץ מול חמאס.
מבחינת ישראל, האפשרות הזאת מורכבת יותר.
מצד אחד, דחלאן מוכר היטב למערכת הביטחון הישראלית, בעל ניסיון ביטחוני והיכרות עמוקה עם חמאס ועם החברה הפלסטינית ברצועה.
מצד שני, גורמים ביטחוניים בכירים רואים בו דמות בעלת עבר אלים ומייחסים לו אחריות לפעילות טרור שבוצעה בתקופה שבה עמד בראש מנגנון הביטחון המסכל ברצועה.
אחת הפרשות הקשות שנקשרו לשמו היא הפיגוע באוטובוס הילדים סמוך לכפר דרום, ב־20 בנובמבר 2000, שבו נהרגו שני ישראלים ונפצעו ילדים, בהם שלושה אחים ממשפחת כהן. בתקופה שבה עמד דחלאן בראש הביטחון המסכל ברצועה, גורמי ביטחון ישראליים קשרו את אנשיו לפיגוע. בהמשך דווח בישראל כי ה־CIA העביר לישראל חומר מודיעיני שכלל הקלטות שבהן, על פי הדיווח, נשמע דחלאן מורה לאנשיו לבצע את הפיגוע.
משפחות הקורבנות הגישו נגד דחלאן תביעה אזרחית, ובשנת 2019 קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי דחלאן, סגנו רשיד אבו שבאכ והרש"פ נושאים באחריות לפיגוע וחייב אותם בתשלום פיצויים.
העמדה המדינית
גם מבחינה אידיאולוגית דחלאן מנסה להציג בשנים האחרונות עמדה השונה מזו של הממסד הפלסטיני המסורתי.
בכמה ראיונות לתקשורת הערבית הוא הביע ביקורת חריפה על המשך ההיאחזות הפלסטינית בפרדיגמה הישנה של פתרון שתי המדינות וטען כי יש לבחון מחדש את המסגרת המדינית שבה מתנהל הסכסוך.
במרץ 2023 אמר מוחמד דחלאן בכמה ראיונות לתקשורת הערבית כי "פתרון שתי המדינות הסתיים לחלוטין ואינו בר ביצוע במציאות", הוא קרא לפלסטינים לא להמשיך להיאחז בחלום שתי המדינות אלא לדרוש מדינה אחת לשני העמים עם שוויון זכויות.
הקו הזה מאפשר לו להציג את עצמו כפוליטיקאי שמבקש לחשוב מעבר לפרדיגמה המסורתית של אש"ף ופת"ח, אף שהדבר אינו בהכרח אומר שהוא ויתר על השאיפה להנהגה פלסטינית עצמאית.
מבחינתו, המטרה המרכזית כרגע היא כנראה לא לנצח בבחירות לנשיאות, אלא לשנות את מאזן הכוחות כך שהמערכת הפלסטינית תזדקק לו.
הסיכונים והמכשולים
להערכת גורמים ביטחוניים בכירים, מוקדם עדיין לקבוע כי דחלאן בדרכו להשתלט על המערכת הפלסטינית. בפניו עומדים מכשולים משמעותיים.
אבו מאזן עדיין מחזיק במנגנוני השלטון של הרש"פ ביהודה ושומרון, במנגנוני הביטחון ובחלק גדול מהממסד הרשמי של פת"ח. לדחלאן יריבים רבים בצמרת התנועה, וגם חמאס אינו צפוי לוותר בקלות על כוחו ולהעביר אותו לידיו.
גם שאלת הבחירות עדיין אינה פתורה. לא ברור אם הבחירות למועצה המחוקקת יתקיימו במועדן ואם תיווצר מסגרת פוליטית שתאפשר לדחלאן ולחמאס לפעול במסגרת משותפת.
לפי גורמים ביטחוניים, אבו מאזן חושש מהשלכות פוליטיות של בחירות ומהאפשרות שהן ישנו את מאזן הכוחות בתוך המערכת הפלסטינית.
דחלאן עצמו ממשיך לשמור על מרחק מהתמודדות ישירה מול אבו מאזן. גורמים ביטחוניים אומרים כי הוא אינו מנסה כרגע לחזור דרך הדלת הקדמית. הוא בונה כוח מאחורי הקלעים וממתין לשינוי במערכת.
המהלך האמיתי של דחלאן
להערכת גורמים ביטחוניים, מוחמד דחלאן מבין שהדרך הישירה לנשיאות הרש"פ חסומה בפניו. הוא אינו יכול פשוט לחזור לרמאללה ולהתמודד מול הממסד של אבו מאזן ומול יריביו בתוך פת"ח.
לכן הוא בונה דרך אחרת,רצועת עזה יכולה לספק לו בסיס כוח חדש. הקשרים עם חמאס יכולים להעניק לו גישה לחלקים בציבור הפלסטיני שהיו עוינים אותו בעבר. הקשרים עם איחוד האמירויות ומדינות ערביות נוספות יכולים לספק לו תמיכה פוליטית וכלכלית, והערוצים עם גורמים בממשל טראמפ יכולים להעניק לו לגיטימציה בינלאומית.
אם המרכיבים האלה יתחברו, דחלאן עשוי להפוך לגורם מרכזי בתהליך עיצוב ההנהגה הפלסטינית ביום שאחרי אבו מאזן.
לכן השאלה המרכזית אינה אם דחלאן יוכל להשתלט על הרש"פ, אלא אם הוא יצליח להגיע למצב שבו לא ניתן יהיה להרכיב הנהגה פלסטינית חדשה בלעדיו.
הוא אינו צריך לנצח את אבו מאזן היום, הוא צריך להמתין לרגע שבו המערכת הפלסטינית תיכנס למאבק הירושה, ואז להגיע לשולחן מעמדת כוח.
משום כך, אומרים גורמים ביטחוניים, צריך לעקוב לא רק אחר הצהרותיו הפומביות של דחלאן, אלא בעיקר אחר המהלכים שהוא מבצע מתחת לרדאר, הקשרים עם חמאס, הפעילות של אנשיו בתוך פת"ח, הקשרים עם אבו דאבי וושינגטון והניסיון להשפיע על המבנה הפוליטי של עזה ביום שאחרי המלחמה.
אם המהלך הזה יצליח, דחלאן לא יצטרך לכבוש את רמאללה.
הוא עשוי להגיע אליה משום שהמערכת הפוליטית הפלסטינית החדשה תיאלץ להכניס אותו לתוכה.
