כעת, לאחר שנרגעו התקיפות האמריקניות-ישראליות על איראן והופסקו מטחי הטילים לעבר ישראל ומדינות האזור, ניתן לבחון מחדש את מסלול העימות כולו, שנראה יותר ויותר כמאבק שלא הוכרע בין ארה"ב וישראל לבין איראן, אלא כעימות שנדחק להפוגה זמנית לקראת סבב לחימה נוסף אפשרי, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים.
במבט כולל, קשה לקבוע מי ניצח ומי הפסיד. לא נרשמה הכרעה צבאית שמימשה את היעדים האמריקניים והישראליים, ומנגד גם איראן לא הצליחה לכפות הכרעה צבאית משלה. אולם במישור החשוב יותר, מישור המו״מ והעיצוב האסטרטגי של המציאות, התמונה נוטה בבירור לכיוון אחד, איראן הצליחה להכתיב את קצב האירועים ואת תנאי המשחק.
לדברי גורמים ביטחוניים בכירים, הכלי המרכזי שאיפשר לה לעשות זאת היה מיצר הורמוז. איראן השתלטה עליו צבאית והפכה את המיצר למנוף לחץ גלובלי, שיצר טלטלה בשווקי האנרגיה והגיע ישירות אל הכלכלה האמריקאית, בדגש על מחירי הדלק והאינפלציה.
הלחץ הזה לא היה תיאורטי, אלא מיידי ומדיד, והוא שיצר דחיפות בבית הלבן בוושינגטון לחפש מוצא מהיר מהסלמה צבאית ולהתקדם לעבר הסדרה מדינית.
מול זאת, מנופי הלחץ האמריקנים, לרבות ניסיונות להדק את המצור הימי על איראן ולייצר הרתעה צבאית, התבררו כמוגבלים.
הם אמנם יצרו שחיקה מסוימת, אך לא הצליחו לשבור את יכולת העמידה האיראנית, שהתבססה על ניסיון ארוך שנים תחת סנקציות ועל כלכלה מותאמת לעימות ממושך.
כך נוצר מצב שבו ארה"ב נאלצה לפעול תחת לחץ זמן גובר של בחירות האמצע בחודש נובמבר, בעוד שאיראן פועלת מתוך "סבלנות אסטרטגית".
לדברי הגורמים הביטחוניים,כאן בדיוק באה לידי ביטוי שיטת ניהול המשא ומתן האיראנית,מה שניתן לכנות "שיטת הבזאר הפרסי", ניהול מו״מ ממושך תחת לחץ, העלאת מחירים הדרגתית, ושימוש מחושב במנופי כוח כדי לשפר עמדות בלי להיגרר להכרעה ישירה, כל זאת לאחר שמנהלי המשא ומתן האיראנים למדו היטב את שיטת המשא ומתן של הנשיא טראמפ, קראו את ספרו "אמנות העסקה" והתעמקו בניתוח הפסיכולוגי של אופיו, כך מדגישים גורמים ביטחוניים.
איראן לא מיהרה להתפשר, לא חששה מקריסת השיחות, ופעלה מתוך הנחה שוושינגטון תעדיף הסדרה חלקית על פני עימות מתמשך המסכן את היציבות הכלכלית הפנימית שלה.
גורמים מדיניים אומרים כי גם ההערכה האמריקאית כי טראמפ אינו מעוניין בהסלמה רחבה פעלה לטובת טהראן. האיומים הצבאיים של טראמפ נתפסו יותר ויותר ככלי מיקוח מאשר ככוונה מבצעית מיידית, במיוחד כאשר יכולות התקיפה האמריקאיות נתפסו כמוגבלות יחסית לבנק המטרות האיראני.
התוצאה הייתה ניהול מו״מ אגרסיבי מצד איראן, שכלל העלאת דרישות ושימוש מתמיד באיום סגירת מיצר הורמוז כמנוף לחץ מרכזי.
המטרה לא הייתה בהכרח סגירת המיצר בפועל, אלא עצם יכולת ההשפעה עליו, שיצרה תנודתיות בשוק האנרגיה העולמי והעניקה לאיראן כוח מיקוח משמעותי מול וושינגטון.
אחת התוצאות המשניות של התהליך הייתה החרפת הפערים בין ארה"ב לישראל. לראשונה מזה זמן נשמעו בוושינגטון ביקורות חריפות יחסית על ישראל, בדבר תלותה הביטחונית בארה"ב, גם מצד בכירים אמריקניים, בהם סגן הנשיא ג׳יי די ואנס. פערים אלו חיזקו את תחושת איראן כי המערכת המערבית אינה פועלת כגוש אחד.
בסיכומו של דבר, מזכר ההבנות שנחתם בין ארה"ב לאיראן משקף תמונה שבה איראן הצליחה לשמר את עמדותיה המרכזיות, אי ויתור מהותי על העשרת אורניום, דחיית הסוגיות הרגישות לשלב הבא, קבלת הקלות בסנקציות ושחרור חלקי של נכסים מוקפאים, לצד התחייבויות עקיפות לשיקום נזקי הלחימה. בתמורה, וושינגטון קיבלה בעיקר התחייבות לפתיחה מחודשת ומפוקחת של מיצר הורמוז ולהפחתת המתיחות הימית.
גם אם המהלך מוצג כהסדר זמני, ברור כי בתקופת הביניים איראן הצליחה למקסם הישגים באמצעות שילוב של לחץ גיאו-אסטרטגי, סבלנות דיפלומטית ושליטה במנוף הקריטי ביותר בזירה, מיצר הורמוז. במובן זה, שיטת הבזאר הפרסי לא רק פעלה, אלא גברה על אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי" האמריקנית, והותירה את וושינגטון בעמדה של ניהול סיכונים במקום עיצוב הכרעה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
