הנשיא האיראני מסעוד פזשכיאן יצא השבוע למתקפה חריגה נגד הטענות כי שקל להתפטר מתפקידו, והבהיר כי בכוונתו להישאר בתפקידו. "אם ארצה להתפטר, אודיע רשמית שהתפטרתי. לא אתפטר ואעמוד על שלי", אמר בריאיון טלוויזיוני שהוגדר כ"דין וחשבון לעם".
אלא שההכחשה הנחרצת של פזשכיאן אינה מעלימה את השאלה המרכזית, מדוע דווקא עכשיו מתרבות השמועות על התפטרותו, ומדוע הן מלוות בדיווחים על מאבקי כוח בין מוסדות השלטון, משמרות המהפכה והממסד הביטחוני סביב סוגיית המשא ומתן עם ארה"ב?
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי התשובה עשויה להיות קשורה למאבק רחב הרבה יותר על דמותו של המשטר האיראני לאחר מותו של עלי ח'מינאי ועליית בנו, מוג'תבא ח'מינאי, לתפקיד המנהיג העליון.
פזשכיאן מנסה להוכיח שהוא עדיין בעל הבית
פזשכיאן דחה את הטענות שלפיהן קיימת מחלוקת בינו לבין המנהיג החדש, וטען כי הממשלה מתואמת לחלוטין עם הכוחות המזוינים. לדבריו, הניסיון להציג את הממשלה כמי שנמצאת בעימות עם הצבא ומשמרות המהפכה נועד להחליש את הממשלה וליצור רושם של פילוג בתוך צמרת המשטר.
המסר שלו לעם האיראני היה ברור, הוא אינו מבקש להתעמת עם הממסד הביטחוני ואינו מתכוון להשתמש באיום ההתפטרות כדי לכפות את עמדותיו על מוסדות המדינה.
אבל, לדברי גורמים ביטחוניים, עצם הצורך של הנשיא להדגיש את התיאום עם הצבא מלמד עד כמה השתנה מאזן הכוחות בתוך המשטר.
במשך שנים התקיימה באיראן חלוקת עבודה ברורה יחסית, הממשלה ניהלה את המדינה, בעוד המנהיג העליון ומשמרות המהפכה החזיקו במוקדי הכוח האסטרטגיים ,דהיינו, הביטחון, מדיניות החוץ, תוכנית הגרעין והמערכת הצבאית.
המלחמה האחרונה והטלטלה שחווה המשטר חיזקו עוד יותר את מעמדו של הממסד הביטחוני. כעת נראה כי פזשכיאן נאלץ להוכיח לא רק שהוא נאמן למנהיג החדש, אלא גם שהוא אינו מאיים על האינטרסים של מוקדי הכוח החזקים ביותר ברפובליקה האסלאמית.
אחת ההתפתחויות המעניינות ביותר היא האופן שבו פועל מוג'תבא ח'מינאי מאז מינויו למנהיג העליון.
בניגוד לאביו, הוא כמעט ואינו מופיע בציבור. לא פורסמו תמונות או הקלטות שלו, ועמדותיו הפומביות מסתכמות בעיקר במסרים כתובים המיוחסים לו.
להערכת גורמים ביטחוניים, היעדרותו מהזירה הציבורית אינה בהכרח מעידה על חולשה. ייתכן שהיא משקפת דווקא ניסיון לבסס את כוחו מאחורי הקלעים, באמצעות אנשי אמונו והמערכת הביטחונית.
הטענות שהשמיע מוחמד באקר חראזי, מזכ"ל "חיזבאללה איראן" ומקורב לחוגים שמרניים קיצוניים, מציירות תמונה דרמטית של מנהיג חדש שמבקש להבהיר במהירות מי קובע את גבולות הגזרה.
לדברי חראזי, מוג'תבא ח'מינאי אמר כי אם הנשיא פזשכיאן יבקש שוב להתפטר, הוא יאשר את התפטרותו. חראזי אף טען כי המנהיג החדש מתכנן שינויים במועצה העליונה לביטחון לאומי, ובהם החלפת של המזכיר שלה מוחמד באקר ד'ו אל-קדר ומינוי מוחסן רזאי.
חשוב לציין כי טענות אלה לא קיבלו אישור רשמי ממשרד המנהיג העליון או מהמועצה העליונה לביטחון לאומי. אנשי פזשכיאן אף הכחישו אותן בתוקף.
אבל, לדברי גורמים ביטחוניים, גם אם אין ודאות לגבי אמיתותן, עצם הפצתן היא בעלת משמעות פוליטית. הן משקפות את המאבק על השאלה מי מחזיק כיום במושכות של מדיניות הביטחון והחוץ האיראנית.
מאחורי מאבקי הכוח מסתתרת מחלוקת אסטרטגית הרבה יותר משמעותית, כיצד צריכה איראן להתמודד עם ארה"ב?
מסעוד פזשכיאן מגן על מזכר ההבנות שנחתם בין ארה"ב לאיראן בתיווך פקיסטן ומציג אותו כתוצאה של הסכמה רחבה במועצה העליונה לביטחון לאומי. מבחינתו, המשא ומתן הוא כלי שנועד להגן על האינטרסים האיראניים ולהעניק לטהרן מרחב תמרון מול וושינגטון.
מנגד, גורמים שמרניים בממסד הפוליטי והדתי מזהירים מפני הסתמכות על ארה"ב.
בדיוק בהקשר הזה יש להבין את ההצהרה שפורסמה השבוע של הנהלת "מועצת המומחים", שקבעה כי האמון בוושינגטון הוא "תעתוע" וכי אין לצפות להסכם אמיתי עם האמריקנים. המועצה קראה לכל פעולה מדינית להתבצע בהתאם להנחיותיו של מוג'תבא ח'מינאי.
גורמים ביטחוניים אומרים כי זהו מסר פוליטי ברור, המשא ומתן עם ארה"ב לא יכול להפוך למדיניות עצמאית של הממשלה שבראשה עומד מסעוד פזשכיאן.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי המלחמה האחרונה העצימה את משקלם של משמרות המהפכה בתוך קבלת ההחלטות באיראן. אבדות כבדות בקרב הדרג הצבאי והביטחוני הבכיר הביאו לשינויים במבנה הפיקוד, ובמקביל הרחיבו את מעורבותם של בכירים במשמרות המהפכה בניהול המלחמה, הביטחון ומדיניות המפתח של המשטר.
לדבריהם, הנשיא פזשכיאן יודע היטב שהוא אינו יכול לנהל מדיניות חוץ עצמאית ללא תמיכת הממסד הביטחוני.
לכן הוא מקפיד להדגיש כי הממשלה מתואמת עם הכוחות המזוינים וכי החלטותיה אינן מתקבלות בניגוד לעמדת המנהיג.
אולם מאחורי המסרים המרגיעים ניתן לזהות מתח אמיתי, הנשיא פזשכיאן זקוק למרחב מדיני כדי לקדם משא ומתן עם ארה"ב, בעוד שהממסד הביטחוני חושש שהמשא ומתן יהפוך למנגנון שבאמצעותו תנסה וושינגטון לכפות על איראן ויתורים אסטרטגיים.
הטענות בדבר רצונו של הנשיא פזשכיאן להתפטר אינן חדשות. מאז שנכנס לתפקידו ב-2024 הופיעו מספר פעמים דיווחים דומים, וכולם הוכחשו על ידי הנשיא ואנשיו.
אלא שהפעם הרקע שונה לחלוטין.
כעת איראן נמצאת לאחר מלחמה קשה, המנהיג העליון חדש, משמרות המהפכה מחזיקים במשקל רב יותר בקבלת ההחלטות, ומדיניות המשא ומתן עם ארה"ב הפכה לנושא שנוי במחלוקת בתוך הממסד.
לכן, השאלה אינה רק אם פזשכיאן אכן שקל להתפטר. השאלה החשובה יותר היא מדוע גורמים שונים במערכת מעוניינים להפיץ את האפשרות הזאת.
להערכת גורמים ביטחוניים, אם המטרה היא להחליש את הנשיא, ניתן לראות בכך ניסיון להבהיר לו את גבולות הסמכות שלו. אם מדובר במאבק פנימי בין מחנות, הרי שהשמועות הן כלי נוסף במאבק על עיצוב מדיניותה של איראן לאחר המלחמה.
בתוך כך פורסמו גם דיווחים על פגישה שקיים הנשיא פזשכיאן עם מוג'תבא ח'מינאי בחודש מאי, לכאורה בתנאים יוצאי דופן.
לפי דיווח של הערוץ האופוזיציה "איראן אינטרנשיונל", הפגישה התקיימה בתוך מכונית מסחרית בעלת חלונות כהים, במקום סודי בטהרן. לפי אותו דיווח, הנשיא לא הורשה לראות את פניו של המנהיג ושמע רק את קולו.
אין ראיה עצמאית המאשרת את הסיפור, והוא הוכחש בעקיפין באמצעות גרסה שונה שהציג פזשכיאן עצמו, שלפיה נפגש עם חמינאי במשך כשעתיים וחצי ובאווירה ידידותית.
אף על פי כן, אומרים גורמים ביטחוניים,עצם העובדה שדיווחים כאלה מתקבלים ברצינות במרחב הציבורי האיראני מצביעה על בעיה עמוקה יותר, הציבור אינו יודע כמעט דבר על אופן קבלת ההחלטות אצל המנהיג החדש.
וזה יוצר חלל שממלאות שמועות, הדלפות ומאבקי כוח.
השאלה המרכזית העולה מכל ההתפתחויות הללו היא מי באמת קובע כיום את מדיניותה של איראן.
האם זו הממשלה בראשות פזשכיאן? האם זה מוג'תבא חמינאי? האם משמרות המהפכה? או שמדובר במערכת מורכבת שבה ההחלטות מתקבלות באמצעות מאזן כוחות בין כל הגורמים הללו?
איראן נמצאת בתקופת מעבר. המנהיג החדש עדיין אינו מוכר לציבור כפי שהיה אביו, המלחמה שינתה את מאזן הכוחות בתוך הממסד, ומשמרות המהפכה התחזקו. במקביל, הממשלה מבקשת להשאיר פתוחה את האפשרות להסדר מדיני עם ארה"ב.
כל אחד מהגורמים הללו מושך לכיוון אחר.
להערכת גורמים ביטחוניים,בשלב הזה, קשה לראות את פזשכיאן מתפטר מרצונו. הוא עצמו הכחיש זאת באופן חד-משמעי, ואנשיו ממשיכים לתאר את הדיווחים על התפטרותו כ"קמפיין" שנועד להחליש את הממשלה.
אך הישארותו בתפקיד אינה בהכרח מעידה על התחזקותו.
ייתכן שהממסד האיראני מעוניין שפזשכיאן יישאר בתפקידו דווקא משום שהוא יכול לשמש חזית פוליטית מתונה יותר מול הציבור ומול העולם, בעוד שמוקדי הכוח הביטחוניים ממשיכים להחזיק במפתחות האסטרטגיים.
במילים אחרות, פזשכיאן עשוי להישאר נשיא איראן, אך השאלה החשובה היא כמה חופש פעולה יישאר לו.
המאבק הזה צפוי להתחדד ככל שיתקרבו ההכרעות בנושא המשא ומתן עם ארה"ב. אם טהרן תבחר במסלול של הידברות, פזשכיאן עשוי להתחזק. אם המלחמה והעימות יחזרו למרכז הבמה, משמרות המהפכה והממסד הביטחוני צפויים להרחיב עוד יותר את השפעתם.
לכן, המאבק האמיתי באיראן אינו כרגע על כיסאו של הנשיא. הוא על השאלה מי יכתיב את הכיוון שאליו תלך הרפובליקה האסלאמית , הממשלה שמבקשת מרחב למשא ומתן, או הממסד הביטחוני שמבקש להבטיח שהמלחמה והעימות עם ארה"ב לא יהפכו להסדר שיחליש את המשטר.
וזו, יותר מכל שמועה על התפטרות, היא השאלה שתכריע את עתידה של איראן בתקופה הקרובה.
הערה: פורסם לראשונה ב"אפוק"
