במסר כתוב שפרסם ביום שישי, 28 באוגוסט 2026, לרגל "שבוע הממשלה", הזהיר מנהיגה העליון של איראן, מוג'תבא ח'מינאי, את בכירי המשטר שלא לחשוף בפומבי את נקודות התורפה של המדינה.
המסר, שפורסם בתקשורת האיראנית, קרא להימנע מאמירות "הזורעות ייאוש" או פוגעות בלכידות החברתית, והבהיר כי הצגת חולשותיה של איראן בשעה שהאויב זקוק לחיזוק המורל שלו עלולה להוות "סיוע גדול לאויב".
לכאורה מדובר בהנחיה תעמולתית. למעשה, זהו מסר פוליטי הרבה יותר עמוק.
גורמי ביטחון בכירים אומרים כי ח'מינאי מאותת, באמצעות המסר הזה, כי הלחץ החיצוני מתחיל להפוך לבעיה פנימית, המלחמה, הסנקציות, הפגיעה בכלכלה והוויכוח על המשך העימות עם ארה"ב מאיימים לחדור אל תוך החברה והמערכת הפוליטית.
לכן, הוא מדבר לא רק על האויב, אלא על המורל, על הלכידות ועל האופן שבו השלטון מספר לאזרחיו את המציאות.
וזו בדיוק הנקודה שבה מתחדד המאבק האמיתי מאחורי הקלעים באיראן, האם להמשיך בעימות עד שהמערב ייכנע, או לנצל את מה שנותר מכוחה של טהרן כדי להגיע להסדר ולמנוע הידרדרות נוספת.
מוג'תבא ח'מינאי הביע תמיכה בממשלת מסעוד פזשכיאן ושיבח את מאמציה לספק סחורות ושירותים, לשקם נזקים ולנהל את משק האנרגיה למרות המלחמה, הסנקציות והמצור. אך לצד המחמאות הוא הציב גבולות ברורים לשיח הציבורי.
הוא הזהיר מפני "דיכוטומיות מדומות" כגון "מלחמה או משא ומתן", "פיוס או נוקשות" ו"הסדרה או קריאה למלחמה", וקבע כי כל פעולה הפוגעת בלכידות החברתית אסורה. הוא גם קרא לכל מוסדות המדינה להביא בחשבון את השפעת החלטותיהם המדיניות, הכלכליות, הביטחוניות, החברתיות והתרבותיות על ההרמוניה החברתית.
להערכת גורמים ביטחוניים, הבחירה במונחים האלה אינה מקרית. היא משקפת את הוויכוח שהולך ומעמיק בתוך ההנהגה האיראנית על הדרך שבה יש לנהל את השלב הבא של העימות עם וושינגטון.
מבחינתו של מוג'תבא ח'מינאי, הבעיה אינה רק מה איראן עושה, היא גם כיצד היא מדברת על מה שקורה לה.
הוא אף קבע כי אין צורך "לספר ולהבליט" את החולשות, החוסרים והליקויים, אלא לתכנן ולפעול לתיקונם. בכך הוא משרטט הבחנה חשובה, אפשר להכיר בבעיה בתוך חדרי הממשלה, אך אסור להפוך אותה לנרטיב ציבורי של חולשה ותבוסה.
הדברים המיוחסים למוג'תבא ח'מינאי משקפים, להערכת גורמים ביטחוניים את המחלוקת עם הנשיא מסעוד פזשכיאן.
הנשיא האיראני אינו מציע כניעה לארה"ב, הוא טוען שאיראן נלחמה, עמדה בלחץ ולא נסוגה. אבל הוא מבין שמלחמה אינה יכולה להיות מטרה בפני עצמה.
ב-26 באוגוסט הגן הנשיא פזשכיאן בפומבי על המשך המסלול המדיני והמשא ומתן עם ארה"ב, ואמר כי מלחמה אינה תמיד הדרך לפתור בעיות. מבחינתו, איראן יכולה להגיע להסדר בלי להודות בתבוסה.
זהו למעשה ההימור שלו, להפוך את ההישרדות לניצחון מדיני.
אם איראן תצא מהמלחמה כשהמשטר עדיין עומד על רגליו, יכולותיה הצבאיות נשמרו במידה מספקת והיא לא נאלצה לקבל את כל דרישות וושינגטון,בתרחיש כזה, פזשכיאן יוכל לטעון כי טהרן הצליחה לעמוד מול ארה"ב ולכפות עליה חזרה לשולחן המשא ומתן.
זו הסיבה שהוא מתעקש על כך שהידברות אינה חולשה.
אלא שפזשכיאן אינו בעל הבית היחיד בטהרן, משמרות המהפכה והממסד הביטחוני והאידיאולוגי רואים את העימות עם ארה"ב דרך פריזמה שונה.
מבחינתם, ויתור על מנופי הלחץ של איראן ללא תמורה משמעותית יהיה טעות אסטרטגית.
הקלף המרכזי הוא הורמוז
לדברי גורמים ביטחוניים, היכולת להשפיע על תנועת הספינות במפרץ מעניקה לטהרן מנוף לחץ משמעותי מול ארה"ב ומדינות המפרץ. כל עוד איראן מסוגלת לאיים על חופש השיט, היא מחזיקה בקלף שאי אפשר להתעלם ממנו.
מכאן נובעת ההתנגשות בין שתי האסטרטגיות.
פזשכיאן אומר למעשה שאיראן השיגה מספיק כדי לעצור את המלחמה, המחנה הניצי אומר כי אם האויב עדיין מוכן לשלם כדי שהורמוז ייפתח, אין סיבה לוותר על הקלף הזה.
גורמים ביטחוניים בישראל אומרים כי הבעיה היא שכלי מיקוח יכול להפוך גם למלכודת.
ככל שאיראן משתמשת בהורמוז כאמצעי לחץ, כך היא מעודדת את ארה"ב ואת מדינות המפרץ לחפש נתיבי יצוא חלופיים, לצמצם את התלות במיצר ולפתח מנגנונים שיקטינו את כוחו בעתיד.
איראן יכולה לנצח בקרב הטקטי ולהפסיד במערכה האסטרטגית.
לכן השאלה אינה רק אם טהרן מסוגלת לשבש את השיט. השאלה היא כמה זמן היא יכולה לעשות זאת מבלי להעמיק את הבידוד הכלכלי והמדיני שלה.
מוג'תבא ח'מינאי עצמו יודע שהכלכלה היא אחת מנקודות התורפה המרכזיות של איראן.
במסר שלו הוא מנה את האינפלציה, האבטלה, המחירים, השווקים והייצור בין האתגרים המרכזיים. הוא תיאר את הבעיות הכלכליות כ"כתמים כהים" וקרא להגדלת ההשקעות, לעידוד הייצור המקומי ולשימוש בטכנולוגיות חדשות. הוא אף קרא לדחיקה הדרגתית של הדולר ממעמדו בכלכלה האיראנית ולהמשך מדיניות "כלכלת ההתנגדות".
אבל, גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי בין ההצהרות לבין המציאות קיים פער.
המלחמה והסנקציות פוגעות בהכנסות המדינה, ביכולת לייצא ולייבא וביכולת לשמור על יציבות המחירים. גם הנשיא פזשכיאן הודה בלחצים הכלכליים והדגיש כי איראן אינה יכולה להתעלם מהם.
מבחינתו, לכן, השאלה אינה רק כמה זמן יכולה איראן להמשיך להילחם. השאלה היא כמה זמן יכולים אזרחיה להמשיך לשלם את מחיר המלחמה.
המשטר האיראני הוכיח בעבר שהוא מסוגל להתמודד עם לחץ חיצוני לאורך שנים. הוא שרד סנקציות, בידוד בינלאומי ומשברים.
אבל שילוב של מלחמה ממושכת, אינפלציה, היחלשות המטבע, מחסור ועלייה ביוקר המחיה עלול להפוך את העימות עם ארה"ב לבעיה פוליטית פנימית.
וזו אולי הסיבה העמוקה ביותר לכך שמוג'תבא ח'מינאי מדבר עכשיו על לכידות חברתית.
כאשר המנהיג העליון מזהיר מפני "ייאוש" ומפני הצגת חולשות, הוא אינו עוסק רק בהסברה. הוא מאותת שהמורל הציבורי הפך בעצמו למרכיב בביטחון הלאומי.
המשטר חושש שהמחיר הכלכלי של המלחמה יהפוך בהדרגה למחיר פוליטי.
הנשיא מסעוד פזשכיאן אינו הקול היחיד במערכת האיראנית הקורא לזהירות.
גם הנשיאים לשעבר מוחמד ח'אתמי וחסן רוחאני הזהירו בשבועות האחרונים מפני המשך המלחמה והשלכותיה הכלכליות. חסן ח'ומייני, נכדו של מייסד הרפובליקה האסלאמית, תמך בהגעה להסכם עם ארה"ב והזכיר את הסכם חודייביה שהנביא מוחמד חתם בשנת 628 לסה"נ עם אנשי שבט קורייש במכה כדוגמה לכך שהסכמה עם יריב אינה בהכרח כניעה.
בחודש יולי השנה חתמו 268 אישים איראנים על הצהרה שכותרתה "אנחנו לא רוצים מלחמה", ובה נטען כי רוב מוחלט של האיראנים מעוניין בשלום.
המשמעות היא שהוויכוח אינו עוד מחלוקת בין הנשיא לבין כמה מבקריו, הוא חודר אל לב האליטה האיראנית.
מה באמת אומרת "לכידות חברתית"?
כאן טמון אולי החלק החשוב ביותר במסר של מוג'תבא ח'מינאי, אומרים גורמים ביטחוניים.
הוא לא רק מבקש מהשלטון לשמור על אחדות. הוא קובע שלכידות חברתית צריכה להיות שיקול בכל החלטה מדינית, כלכלית, ביטחונית, חברתית ותרבותית.
ההגדרה הזו מעניקה למושג משמעות רחבה מאוד.
מי יקבע מהו נאום "מייאש"? מהי ביקורת לגיטימית ומהו "סיוע לאויב"? מתי ויכוח על משא ומתן הופך ל"דיכוטומיה מדומה"? והיכן עובר הגבול בין שמירה על לכידות לבין הגבלת ביקורת?
ח'מינאי אינו מספק תשובות.
אבל עצם הצבת השאלות האלה תחת הכותרת של "לכידות חברתית" מלמדת עד כמה המשטר מודאג מהשפעת המלחמה על החברה האיראנית.
הקרב האמיתי אינו על מיצר הורמוז
לכן, מיצר הורמוז הוא רק החזית החיצונית של המאבק, גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי המאבק האמיתי הוא על איראן של היום שאחרי המלחמה.
פזשכיאן רוצה איראן שתוכל לעצור בזמן, להגיע להסדר, לשקם את הכלכלה ולשמר את כוחה בלי להודות בתבוסה.
המחנה הניצי רוצה איראן שתמשיך להחזיק במנופי הלחץ שלה, גם במחיר של עימות ממושך יותר, כדי למנוע מארה"ב לקבוע את תנאי המשחק.
שתי האסטרטגיות מבוססות על אותו יעד שהוא הישרדות המשטר,אבל הן חלוקות בשאלה כיצד משיגים אותו.
להערכת גורמים ביטחוניים,אם הנשיא מסעוד פזשכיאן יצליח לשכנע את ההנהגה כי הגיע הזמן לעצור, לפתוח את מיצר הורמוז ולהגיע להסדר מעמדה של כוח, הוא עשוי להפוך את מה שנראה כהישרדות איראנית להישג אסטרטגי.
אם המחנה הניצי יגבר, איראן עלולה להמשיך במסלול של לחץ אמריקני, סנקציות, בידוד והידרדרות כלכלית, מתוך תקווה שהיריב ימצמץ ראשון.
אבל ככל שהמלחמה מתארכת, כך גובר הסיכון שהמאבק החיצוני יהפוך למאבק פנימי.
וזו אולי הסיבה לכך שהמסר של ח'מינאי ב-28 באוגוסט חשוב כל כך.
הוא לא רק הזהיר את בכירי המשטר שלא לחשוף את חולשות איראן, הוא סימן את גבולות השיח בתקופה שבה המדינה נדרשת לקבל את אחת ההחלטות הקשות בתולדותיה, להמשיך להילחם כדי לשמר את מנופי הכוח , או לעצור לפני שהמחיר של הניצחון יהפוך לכבד מדי.
בסופו של דבר, הקרב על הורמוז אינו רק קרב על נתיב שיט.
הוא הקרב על דמותה של איראן ביום שאחרי המלחמה.
והשאלה המכרעת אינה אם איראן יכולה להמשיך להילחם, השאלה היא אם היא יכולה להרשות לעצמה שלא להפסיק את הלחימה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
