גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי התבטאות אחת של מוחמד ג'עפר קאאם-פנאה, סגן הנשיא לעניינים ביצועיים של איראן, הצליחה לפתוח מחדש לדיון את אחת השאלות הרגישות ביותר בתוך המשטר האיראני והיא האם ההתעקשות על המשך העשרת האורניום מצדיקה את המחיר שמשלמת איראן במלחמה מול ארה"ב וישראל?
קאאם־פנאה אמר לפני כמה ימים בכינוס של בכירים במחוז גילאן, בעיר רשת שבצפון איראן, כי אילו ידע מראש שהמשך העשרת האורניום יביא לכך שארה"ב תחסל את מנהיג איראן עלי ח'מינאי, היה מוותר על ההעשרה.
"למה להפציץ את התעשיות והכבישים שלנו?", שאל. "למה צריכים להפציץ את בתי הזיקוק ואת מתקני החשמל שלנו? פגיעה בחשמל ובבתי הזיקוק משמעותה הגדלת האבטלה אצלנו".
הוא הוסיף משפט שהפך במהירות למוקד הסערה הפוליטית: "לא נועדנו כולנו להפוך לשהידים, אלא נועדנו לכך שאיראן תישאר".
לדבריו, הרציונל והשכל הישר מחייבים שלא לשלם מחיר כבד כדי להשיג מטרה שניתן להשיג במחיר נמוך יותר. "והאם יש מחיר גבוה יותר מהקרבת חייו של המנהיג העליון?", שאל.
הדברים זכו במהירות לסיקור נרחב בתקשורת וברשתות החברתיות באיראן והפכו למוקד של מאבק פוליטי בין המחנה השמרני לבין גורמים רפורמיסטיים ומתנגדי מדיניות העימות.
לדברי גורמים ביטחוניים,מאחורי המחלוקת על דבריו של קאאם־פנאה מסתתר ויכוח עמוק בהרבה. מבחינת המחנה השמרני באיראן, העשרת האורניום אינה רק סוגיה טכנולוגית או גרעינית. היא סמל לריבונות, לעצמאות קבלת ההחלטות וליכולתה של איראן להתנגד ללחץ האמריקני.
לכן, ויתור על ההעשרה אינו נתפס בהכרח כוויתור טכני שנועד למנוע מלחמה. בעיני מתנגדי קאאם-פנאה, הוא עלול להיות צעד ראשון בדרך לכך שוושינגטון תקבע לאיראן מה מותר לה להחזיק ומה אסור לה להחזיק.
זו הסיבה שמבקריו טוענים כי השאלה האמיתית אינה רק כמה אחוזי אורניום איראן מעשירה, אלא מי קובע את גבולות הכוח האיראני.
מוחמד סעיד אח'דיאן, עוזרו הפוליטי והתקשורתי של יו"ר הפרלמנט, היה בין הראשונים שתקפו את דבריו של קאאם-פנאה. הוא הזהיר מפני "טעות בחישוב" וטען כי ארה"ב לא תפסיק את צעדי הלחץ שלה רק משום שאיראן תעשה ויתור נוסף.
גם הגנרל ידאללה ג'וואני, סגן המפקד הפוליטי של משמרות המהפכה, יצא נגד הטענה שלפיה ויתור על ההעשרה היה מונע את המלחמה. לדבריו, מי שסבור כך "או שלא קרא את ההיסטוריה כראוי או שאין לו יכולת ניתוח נכונה".
מבחינת משמרות המהפכה, תוכנית הגרעין היא אחד המרכיבים של העוצמה וההרתעה האיראנית. ויתור עליה אינו מבטיח שלום, אלא עלול דווקא לשכנע את האויב שהלחץ הצבאי והכלכלי עובד.
הביקורת החריפה ביותר הגיעה מעיתון "כיהאן", המזוהה עם הימין השמרני הקיצוני באיראן.
העיתון תקף את קאאם-פנאה ותיאר את עמדתו כביטוי ל"חשיבה של טורקמנצ'אי", ואף דרש מהנשיא מסעוד פזשכיאן להתייחס לדבריו.
ההשוואה אינה מקרית.
אמנת טורקמנצ'אי נחתמה ב־1828, לאחר תבוסת איראן במלחמתה מול רוסיה. במסגרת אחד ההסכם המשפילים מבחינתה, נאלצה איראן לוותר על שטחים נרחבים בצפוןמערב המדינה לטובת רוסיה.
מאז הפכה האמנה בזיכרון ההיסטורי האיראני לסמל של הסכם משפיל, חד־צדדי ומקפח.
"אם נותנים לאויב את מה שהוא רוצה כדי שילך", אומר למעשה המחנה השמרני, אין מדובר בפשרה אלא בכניעה.
"יש כאן ניסיון להציג את ההתרפסות כתועלת ואת ההתנגדות כתבוסה", כתב העיתון "כיהאן", והזהיר כי התיאבון האמריקני גדול מכדי שוויתורים של פקיד זה או אחר יספקו אותו.
בחלק מכלי התקשורת האיראניים אף עלתה האפשרות לפטר את קאאם-פנאה.
מֵית'ם זהוריאן, חבר פרלמנט שמרני ממשהד, טען כי דבריו הם עדות לקיומו של זרם בתוך הממשלה ש"מתייצב בגלוי מול ההנהגה".
חבר הפרלמנט השמרני חמיד רסאא'י תקף אותו בחריפות וטען כי מותו של המנהיג העליון לא נבע מהעשרת האורניום עצמה, אלא מחולשה, הסתמכות על הבטחות האויב ופרצות ביטחוניות.
גם עבדאללה כנג'י, איש תקשורת המזוהה עם המחנה השמרני, טען שהסוגיה האמיתית היא האם ארה"ב יכולה באמצעות לחץ לקבוע מה איראן רשאית להחזיק ומה אסור לה להחזיק.
לדברי גורמים ביטחוניים,ממשלתו של מסעוד פזשכיאן נמצאת כאן במלכוד.
מצד אחד, היא אינה יכולה להתנער לחלוטין מדבריו של קאאם-פנאה, במיוחד כאשר הוא חלק מהנהגת הממשלה. מצד שני, היא אינה יכולה להפוך את דבריו למדיניות רשמית ולהכריז שאיראן מוכנה לוותר על העשרת האורניום.
לכן תגובת הממשלה הייתה זהירה, דוברת הממשלה, פטמה מהג'ראני, אמרה כי הממשלה רואה באובדן המנהיג העליון "את המחיר הכבד ביותר של המלחמה", ובכך העניקה למעשה לגיטימציה מסוימת לטיעון של קאאם-פנאה.
עם זאת, היא קראה להימנע מפרשנויות צדדיות ולהתמקד באחדות הלאומית ובחוסנה של איראן.
עבאס רזאאי ת'מרין, המנהל הכללי של לשכת סגן הנשיא לעניינים ביצועיים, אף הגן על קאאם־פנאה וקרא למבקריו לנהוג בו בהגינות. לדבריו, אפשר לדרוש ממנו הסברים ואף לבקר אותו בחריפות, אך אין מקום ללעג ולהשפלות.
המסר של הממשלה הוא ברור, אפשר להתווכח על המחיר של המלחמה, אבל אין כרגע החלטה רשמית לוותר על העשרת האורניום.
הטענה שאיראן יכולה להשעות את העשרת האורניום אינה חסרת תקדים.
בשנת 2003, בתקופת נשיאותו של מוחמד ח'אתמי הרפורמיסט, הסכימה איראן להשעות מרצונה את פעילות העשרת האורניום במסגרת הסכם סעדאבאד, שנחתם מול בריטניה, צרפת וגרמניה.
חסן רוחאני, שהיה אז מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי והאחראי על תיק הגרעין האיראני, היה מעורב במגעים.
איראן הסכימה אז להשעות את פעילות ההעשרה ולחזק את שיתוף הפעולה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. המטרה הייתה לבנות אמון ולמנוע החרפה של המשבר הגרעיני.
שנים לאחר מכן סיפר אכבר האשמי רפסנג'אני כי לנוכח התגברות האיומים החליטה איראן להשעות מרצונה את הפעילות הקשורה להעשרה ולהמשיך במחקר. לדבריו, המנהיג העליון הסכים למסמך הסופי של הסכם סעדאבאד.
כלומר, גם בתוך ההיסטוריה של הרפובליקה האסלאמית קיים תקדים להשעיית ההעשרה כאשר ההנהגה סבורה שהמחיר האסטרטגי של המשך העימות גבוה מדי.
הוויכוח הנוכחי בתוך איראן אינו באמת רק על צנטריפוגות ועל רמות העשרה.
הוא עוסק בשאלה עמוקה יותר: כמה מחיר מוכנה איראן לשלם כדי לשמור על עצמאותה האסטרטגית?
מצד אחד ניצב המחנה שאומר כי ויתור תחת לחץ אמריקני רק יזמין דרישות נוספות. לשיטתו, אם איראן תוותר על ההעשרה בגלל איום צבאי, היא למעשה תוכיח שהלחץ האמריקני הצליח.
מצד שני ניצב מחנה שמתחיל לשאול שאלות אחרות: האם ניתן להצדיק את המשך העימות כאשר המחיר הוא הרס תשתיות, פגיעה בתעשייה, אבטלה, פגיעה בכלכלה ואף אובדן חיי המנהיג העליון?
לדברי גורמים ביטחוניים,זהו ויכוח מסוכן מבחינת המשטר, משום שהוא אינו מתנהל עוד רק בין הממשלה לבין ארה"ב, הוא מתנהל בתוך איראן עצמה.
המחנה השמרני חושש שוויתור על ההעשרה יהיה תחילתו של תהליך שבו איראן תאבד את יכולתה לקבוע בעצמה את גבולות הביטחון הלאומי שלה.
המחנה המתון יותר טוען מנגד כי עצמאות אינה מטרה בפני עצמה אם המחיר שמשלמים עבורה עלול לערער את המדינה.
למרות הפגיעה שספג מתקני הגרעין האיראניים במהלך המלחמות, סוגיית ההעשרה לא נעלמה.
ההיפך הוא הנכון, היא הפכה לאחד הנושאים המרכזיים ביותר בכל דיון עתידי בין וושינגטון לטהרן.
במשא ומתן שקדם לשתי המלחמות האחרונות הייתה דרישת ארצות הברית ברורה, הפסקת ההעשרה לחלוטין. איראן, מנגד, ראתה בעצם הזכות להעשיר אורניום קו אדום, אף שהייתה מוכנה לדון בשיעור ההעשרה, בכמות המאגר ואף בהשעיה זמנית של הפעילות.
הפער הזה היה אחד הגורמים המרכזיים לכישלון השיחות.
גם כיום, לאחר המלחמה, השאלה אינה נעלמת. לפי דיווחים עדכניים, ההעשרה עדיין לא חודשה מאז המלחמה, בעוד שהחומר המועשר שנצבר באיראן נותר סוגיה מרכזית. במקביל קיימים דיווחים והערכות על האפשרות שאיראן תנסה לשקם את יכולותיה הגרעיניות בתשתיות תת־קרקעיות.
להערכת גורמים ביטחוניים,מבחינת הנשיא מסעוד פזשכיאן, המחלוקת סביב קאאם-פנאה היא מבחן פוליטי משמעותי.
אם הממשלה תאמץ בפועל את הגישה שלפיה מחיר המלחמה גבוה מדי ויש מקום לפשרות בתחום ההעשרה, היא עלולה להיתקל בהתנגדות קשה מצד משמרות המהפכה והמחנה השמרני.
אם, לעומת זאת, היא תדחה לחלוטין את הרעיון של ויתור כלשהו, היא תתקשה להסביר כיצד בכוונתה למנוע סבב נוסף של מלחמה ולשקם את הכלכלה והתשתיות שנפגעו.
לכן פזשכיאן מנסה בינתיים להשאיר את שתי הדלתות פתוחות, לא להכריז על ויתור על ההעשרה, אך גם לא לשלול את האפשרות של פשרה עתידית.
בסופו של דבר, הסערה סביב דבריו של קאאם־פנאה חשובה הרבה יותר מהשאלה אם פקיד איראני אחד חצה קו אדום.
היא חושפת ויכוח אסטרטגי אמיתי בתוך איראן, האם עוצמה נמדדת ביכולת לעמוד בפני לחץ בכל מחיר, או דווקא ביכולת לדעת מתי המחיר גבוה מדי ולבצע נסיגה טקטית?
לדברי גורמים ביטחוניים,עבור משמרות המהפכה והמחנה השמרני, ויתור על העשרה תחת איום אמריקני יהיה תקדים מסוכן. עבור גורמים אחרים במערכת האיראנית, דווקא ההתעקשות לשלם מחיר בלתי מוגבל עלולה לסכן את המדינה שאותה מבקשים להגן.
הוויכוח הזה צפוי להמשיך ולהחריף, משום שההכרעה בו תקבע לא רק את עתיד תוכנית הגרעין, אלא גם את גבולות העימות הבא בין טהרן לוושינגטון ואת מידת יכולתה של ממשלת פזשכיאן להשפיע על ההחלטות האסטרטגיות של הרפובליקה האסלאמית.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
