במהלך ביקורו האחרון של נשיא ארה"ב טראמפ במפרץ, דווח כי מנהיגי סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר הביעו בפניו התנגדות תקיפה לכל מתקפה צבאית נגד איראן.
לפי דיווח של אתר "אקסיוס" ב-25 במאי,שלושת המנהיגים אמרו לטראמפ במהלך פגישות עמו בביקורו במפרץ כי הם "מתנגדים לכל פעולה צבאית נגד איראן" ומעודדים הסכם גרעין חדש באמצעות דיפלומטיה.
לפי הדיווח, סעודיה אף העבירה מסר ישיר לאיראן, ובו קראה לה לשקול את הצעת ההסכם הגרעיני של טראמפ כדי למנוע תקיפה ישראלית. המסר הועבר דרך שר ההגנה הסעודי ח'אלד בן סלמאן שביקר בטהראן ב-18 באפריל ונועד עם המנהיג העליון עלי ח'מינאי.
התנגדות זו איננה חדשה, אך היא ממחישה את עומק הפער בין מדינות המפרץ לבין ישראל בכל הנוגע לשאלת ההתמודדות עם תוכנית הגרעין האיראנית.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי מדינות המפרץ רואות בתקיפה צבאית מהלך שיחשוף אותן ישירות לנקמה איראנית – בין אם באמצעות טילים בליסטים וכטב"מים, באמצעות השלוחות שלה, כמו החות'ים בתימן, או פגיעה בתשתיות אסטרטגיות שלהן, ובראשן מתקני הנפט והתחבורה הימית במיצרי הורמוז ובאב אל-מנדב.
לפי דיווח נוסף באתר "מידל איסט איי" ב-25 במאי,מדינות אלו אף הבהירו לארה"ב כי הן מתנגדות לשימוש בשטחן או במרחב האווירי שלהן לצורך תקיפות צבאיות נגד איראן.
לדברי הגורמים הביטחוניים, עמדה זו של המפרציות חושפת את השינוי האסטרטגי בגישתן: הן מבקשות להבטיח את עתידן הכלכלי ולהימנע מעימותים צבאיים שיערערו את יציבותן.
הכלכלות החדשות של המפרץ תלויות בגיוס השקעות זרות ובפתיחה למערב – מהלך שסותר את הדינמיקה של מלחמות אזוריות. החשש מהשלכות תקיפה כזו נוגע גם לאיום על נתיבי הנפט, כפי שהתברר לאחר התקיפה האיראנית על מתקני הנפט של חברת "ארמקו" בסעודיה ב-2019.
גם ברמה האזורית הרחבה יותר, ניכרת העדפתן של מדינות אלו למערכת איזונים מול איראן ולא לעימות חזיתי.
על פי גורמים מדיניים,טראמפ, שמאז כהונתו הראשונה נוטה להתנגד למעורבות צבאית ישירה, מבקש להקים משטר איזון בין ארבעת הכוחות הגדולים – טורקיה, איראן, ישראל והמפרץ – על מנת למנוע את השתלטות אחד מהם על השאר.
על רקע זה, באה החלטתו לעצור בינתיים את תיאום הפעולה הצבאי עם ישראל לתרחיש של תקיפה באיראן כדי לתת סיכוי למשא ומתן על הסכם גרעין חדש.
גורמים מדיניים בירושלים אומרים כי החשש של מדינות המפרץ מפני מתקפה ישראלית עצמאית נובע גם מחשבון פוליטי פנימי.
מבחינת מדינות המפרץ, מהלך כזה רק יערער את יציבות האזור ויחבל בניסיונותיהן לגבש סדר אזורי חדש על בסיס הבנות ולא עימותים. הן בולמות אותו, ממתנות את שאיפותיו ומציעות במקומן סדר עדיפויות אחר – כזה שמעדיף הסכמים, שותפויות ובלימת הסלמה.
ובזירה הפלסטינית – סעודיה והאמירויות לא שותקות. הן מקדמות מאחורי הקלעים יוזמות להסדרת הסכסוך הישראלי פלסטיני, מנסות להחזיר את פתרון שתי המדינות לשולחן ומאותתות לישראל כי לא תוכל להתקדם בנורמליזציה ללא מחיר מדיני.
מדיניות המפרץ מבקשת אם כן להכיל את איראן, לא להכריע אותה; לאיים – אך גם לשמר ערוצים פתוחים; ולייצר מרחב פעולה עצמאי בו תוכלנה אותן מדינות לעצב את הסדר האזורי – לא להיות קורבנותיו.
מבחינתן, זו איננה פייסנות, אלא ריאליזם פוליטי אזורי – שנועד למנוע קטסטרופה אסטרטגית ולייצב את המערכת המזרח-תיכונית. דווקא מתוך רתיעה ממלחמה, הן יוזמות מהלך של בלימה אזורית – מול ישראל, מול איראן, ומול כל ניסיון להצית מחדש את המזרח התיכון.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
