העימות המתרחב בין איראן לבין ארה"ב וישראל מציב את מדינות המפרץ בלב סערה אזורית. אף שאינן צד ישיר במלחמה, הן מוצאות את עצמן על קו האש, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה פוליטית. המלחמה חושפת עד כמה המרחב האסטרטגי שלהן מוגבל, ועד כמה הן נאלצות לאזן בין צורכי הביטחון שלהן לבין אינטרסים גיאופוליטיים מורכבים, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
מאז פרוץ המלחמה שוגרו לעבר מדינות באזור,ישראל ומדינות המפרץ, אלפי טילים וכטב״מים. חלקם פגעו בתשתיות אזרחיות ובמתקנים חיוניים. התקיפות הללו אינן רק ביטוי להסלמה צבאית, אלא גם חלק מאסטרטגיה רחבה יותר של איראן להרחיב את מעגל הסכסוך.
לפי גישה זו, פגיעה במדינות סמוכות עשויה ליצור לחץ פוליטי וכלכלי על ארה"ב ולהוביל להפסקת המלחמה.
לדברי גורמים ביטחוניים, אסטרטגיה זו של משטר ההיאתולות אינה משקפת עוצמה אלא דווקא מצוקה אסטרטגית. במקום לערער את יציבותן של מדינות האזור, היא דווקא מחזקת את שיתוף הפעולה ביניהן ומבליטה את מגבלות הכוח של איראן.
פגיעה במדינות שלא היו מעורבות בלחימה גם מעמיקה את משבר האמון בין איראן למדינות האזור.
מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, נוקטות בינתיים מדיניות של איפוק והכלה. הן מעדיפות להימנע מהסלמה ישירה, כל עוד לא ברור אם המשטר האיראני אכן יקרוס.
למרות שטהראן אינה שואפת לשלוט ישירות במדינות המפרץ, יש לה יכולת להשפיע על סביבתן האסטרטגית באמצעות רשת קשרים אזורית ומנופי לחץ שונים. דוגמה לכך היא פעילות החות'ים בתימן, שתקפו בעבר את סעודיה ואת איחוד האמירויות בהכוונה איראנית.
מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979 איראן לא הצליחה לבסס שליטה ישירה במפרץ. עם זאת, היא הצליחה לבנות לעצמה השפעה אזורית משמעותית שאי אפשר להתעלם ממנה.
מציאות זו מחייבת את מדינות המפרץ לשמור על איזון עדין בין הרתעה לבין דיפלומטיה. חלק מהמדינות פיתחו בשנים האחרונות קשרים גלויים או עקיפים עם ישראל, בעוד אחרות ניסו במקביל לשפר את יחסיהן עם איראן.
המדיניות הכפולה הזו נועדה להגדיל את מרחב התמרון שלהן, אך המלחמה הנוכחית חושפת את מגבלותיה.
לדברי גורמי ביטחון בכירים בישראל, מדינות המפרץ חייבות להבין כי הסביבה האסטרטגית שלהן משתנה במהירות. המלחמה חשפה את הפגיעות של מערכות ההגנה הקיימות והדגישה את הצורך בבניית יכולות ביטחוניות עצמאיות יותר, לצד חיזוק שיתופי הפעולה האזוריים, בין היתר עם ישראל.
להערכתם, העימות הנוכחי עשוי להיות נקודת מפנה בתפיסת הביטחון של מדינות המפרץ. גם אם המלחמה תסתיים בהסדר פוליטי או במאזן כוחות חדש, השלכותיה ימשיכו להשפיע על האזור לאורך זמן.
משמעות הדבר היא שמדינות המפרץ יידרשו לעדכן את האסטרטגיה שלהן. הן יצטרכו לבנות מערכות הגנה מתקדמות יותר ולחזק את יכולתן לפעול במרחב אזורי מורכב שבו משתלבים אינטרסים בינלאומיים ואזוריים.
המסקנה ברורה, המפרץ שאחרי המלחמה לא יהיה זהה למפרץ שלפניה. הסדר האזורי עובר שינוי עמוק, ומדינות המפרץ ייאלצו להתאים את עצמן למציאות חדשה שבה עצמאות אסטרטגית, שיתוף פעולה אזורי וגמישות דיפלומטית יהפכו למרכיבים מרכזיים בביטחונן הלאומי.
לדברי גורמים ביטחוניים בכירים, אם המשטר האיראני יישאר על כנו אך הלחימה תיפסק, האזור עשוי להיכנס לתקופה של תחרות אסטרטגית מתמשכת. זו לא תהיה מלחמה ישירה, אך גם לא תקופה של יציבות מלאה.
במצב כזה האתגר המרכזי של מדינות המפרץ יהיה לגבש מדיניות מאוזנת. מדיניות שתשלב בין הרתעה ביטחונית אפקטיבית, דיפלומטיה זהירה וגיוון של הבריתות הבינלאומיות. שילוב כזה עשוי לצמצם סיכונים ולחזק את עצמאותן האסטרטגית.
אחת המסקנות המרכזיות מהמלחמה היא שמערכות הגנה הנשענות בעיקר על בעלות ברית חיצוניות, כמו ארה"ב, אינן מספיקות עוד. לכן מדינות המפרץ עשויות להידרש להאיץ את הקמתה של מערכת הרתעה אזורית עצמאית יותר.
מערכת כזו יכולה לכלול מערכי הגנה אווירית משותפים נגד טילים וכטב״מים, שיתוף פעולה מודיעיני רחב יותר ופיתוח מערכות יירוט רב שכבתיות שיאפשרו התמודדות טובה יותר עם איומים מתקדמים.
העימות הנוכחי עשוי גם לחזק את שיתוף הפעולה בין מדינות המפרץ עצמן. תיאום ביטחוני, תרגילים צבאיים משותפים ואף הקמת מסגרות פיקוד אזוריות יכולים לשפר את היכולת להתמודד עם איומים משותפים. במקביל, שיתוף פעולה בתחומי האנרגיה והגנה על תשתיות חיוניות יכול לתרום ליציבות אזורית רחבה יותר.
לצד ההיבט הביטחוני, למדינות המפרץ יש גם אינטרס לשמור על ערוצי דיאלוג פתוחים עם איראן, גם אם היחסים מתוחים. דיאלוג מוגבל, המתמקד במניעת חיכוך ובהסדרים הקשורים לביטחון נתיבי השיט ולניהול משברים, עשוי לצמצם את הסיכון להסלמה בלתי מתוכננת. הגיאוגרפיה של האזור מחייבת במידה מסוימת דו קיום, גם בין יריבים.
במקביל צפויה להימשך מגמת גיוון הבריתות הבינלאומיות. מדינות המפרץ מבינות כי הסתמכות מלאה על מעצמה אחת מגבילה את מרחב הפעולה שלהן. לכן הן עשויות להמשיך לחזק את קשריהן הביטחוניים עם ארה"ב, לקיים שיתופי פעולה שקטים עם ישראל ולהעמיק קשרים כלכליים וטכנולוגיים עם אירופה, סין והודו.
המלחמה גם חשפה עד כמה תשתיות קריטיות באזור פגיעות. מתקני אנרגיה, נמלים ורשתות תקשורת הפכו ליעדים מרכזיים בעימותים מודרניים. לכן השקעה בהגנה על תשתיות אלו, לצד פיתוח יכולות סייבר מתקדמות ופיזור מתקנים אסטרטגיים, צפויה להיות חלק מרכזי מתפיסת הביטחון העתידית של מדינות המפרץ.
לבסוף, היציבות הפנימית תמשיך להיות מרכיב מרכזי בביטחון הלאומי של מדינות האזור. השקעה בפיתוח כלכלי, בגיוון מקורות ההכנסה ובשמירה על רמת חיים גבוהה לאזרחים מחזקת את יציבות המשטרים ואת יכולתם להתמודד עם לחצים אזוריים. מדינה יציבה מבפנים היא גם מדינה חזקה יותר מול איומים מבחוץ.
הערה:פורסם לראשונה ב,אפוק"
