מאמרו של שר החוץ האיראני לשעבר, מוחמד ג׳וואד זריף, המשתייך למחנה הרפורמיסטי באיראן, שפורסם ב-3 באפריל במגזין האמריקני Foreign Affairs, לא היה עוד מסמך מדיני שגרתי. הוא הפך בתוך שעות לנקודת מבחן פנימית, כזו שמאירה באור חד את המתח הגובר בתוך האליטה האיראנית, בין גישות של הישרדות פרגמטית לבין תפיסות אידיאולוגיות נוקשות.
במרכז הסערה עומד המתווה שהציג זריף לסיום המלחמה. על פניו, מדובר בתוכנית סדורה הכוללת התגמשות בנושא הגרעין מצד איראן, פתיחת מיצרי הורמוז, הסכמי אי-תוקפנות ושילוב מחדש של איראן בכלכלה העולמית.
אלא שבעיני מבקריו מבית, לא מדובר ביוזמה מדינית, אלא בהעתקה כמעט מלאה של דרישות וושינגטון וירושלים. חוסיין שריעת מדרי, עורך העיתון "כיהאן" המזוהה עם לשכת המנהיג העליון, לא היסס לקבוע במאמר שפירסם כי "אין הבדל בין דברי זריף לבין המסרים של טראמפ ונתניהו".
הטענה הזו אינה רק ביקורת, היא מתפרשת באיראן כהאשמה חמורה בעת מלחמה: זריף, כך משתמע ממנה, אינו מציע פתרון איראני , אלא מאמץ את עמדות היריב.
התגובה למאמר חרגה בהרבה מגבולות הדיון המדיני. בתוך זמן קצר הפך מוחמד ג'וואד זריף למוקד של מתקפה אישית חריפה ברשתות החברתיות, שבה הוא הוצג לא רק כמי שטעה, אלא כמי שפועל נגד האינטרס הלאומי האיראני.
שריעת מדרי הזכיר את עברו של ג'וואד זריף כשר חוץ, את המשא ומתן שהוא ניהל על הסרת הסנקציות שלא נשא פרי, ואת טענותיו בעבר לגבי מנגנון ה"סנאפבק" , זאת כדי לבסס לו תדמית של מדינאי כושל וחסר אמינות.
אך השיא הגיע בקריאה לחקור אותו.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי עצם העלאת האפשרות שדמות בכירה לשעבר ברמה של זריף תזומן לחקירה בשל מאמר מדיני מצביעה על עומק המשבר הפנימי בהנהגה האיראנית.
הסערה לא נותרה בגבולות התקשורת והפוליטיקה. היא גלשה במהירות גם לרחוב, שם קיבלה מימד רגשי ואלים יותר.
דמויות המזוהות עם המשטר, ובהן הזמר הדתי סעיד חדידאן, תקפו את זריף בחריפות, כינו אותו "בוגד" ו"מרגל", ואף הציבו לו אולטימטום פומבי להתנצל.
האיום להגיע לביתו אם לא יעשה כן מדגיש עד כמה השיח הפוליטי באיראן הפך טעון ומסוכן.
זהו כבר לא ויכוח לגיטימי על מדיניות , אלא ניסיון לדה-לגיטימציה אישית מוחלטת.
ההצעה של ג'וואד זריף כללה פיצויים לנפגעים איראניים כתוצאה מהמלחמה, פתיחה מלאה לשיט של מיצרי הורמוז,חתימה על הסכם אי תוקפנות בין איראן לארה"ב והסרת הסנקציות שהטיל המערב על איראן בתמורה להטלות מגבלות על תוכנית הגרעין של איראן.
במילים אחרות, איראן תעשה ויתורים אסטרטגיים בתמורה לכך שהיא תשתלב מבחינה בינלאומית ולא תהייה יותר מנודה.
להערכת גורמים ביטחוניים, המאמר של ג'וואד זריף מייצג תפיסה שלפיה הישרדות המשטר מחייבת גמישות, פשרות והכרה במגבלות הכוח.
מנגד, המחנה הקיצוני של משמרות המהפכה רואה בכך סכנה כפולה: גם ויתור מול האויב, וגם ערעור על הנרטיב של עמידה איתנה.
לכן, המאבק סביב זריף אינו רק על מדיניות חוץ, אלא על זהות המשטר עצמו.
בסופו של דבר, הסערה סביב זריף חושפת את הדילמה המרכזית של איראן בעיצומה של מלחמה: האם להמשיך במסלול של עימות צבאי, גם במחיר כלכלי ואסטרטגי כבד, או לפנות להסדרה שתדרוש ויתורים כואבים.
העובדה שהדיון הזה מתנהל בעוצמה כה חריפה, ואף מלווה בהאשמות בבגידה, מעידה על עומק הפערים.
ואולי זו הנקודה המרכזית, לא המאמר של זריף הוא הסיפור, אלא התגובה אליו , שמלמדת יותר מכל על עומק הסדקים בתוך המערכת האיראנית.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
