גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי לאחר חיסולו של המנהיג העליון של איראן עלי ח'מינאי, מוקד הכוח באיראן מצוי כעת בידי גוף דמוי לשכה פוליטית, המכונה "המועצה העליונה לביטחון לאומי", הכוללת בכירים אזרחיים וצבאיים.
יו״ר הפרלמנט האירני, מוחמד באקר קאליבאף, הוצב בחזית המשא ומתן עם ארה"ב כמייצג את עמדת המועצה.
המנהיג העליון עלי ח'מינאי החל להרחיב את סמכויות המועצה הזו עוד לפני מותו, אך המלחמה חיזקה עוד יותר את השפעתה.
המועצה כוללת מגוון זרמים פוליטיים ולעיתים מתנהלים בה מאבקי כוח חריפים. סעיד ג׳לילי, יריבו של מוחמד באקר קאליבאף ונציג הקו הנוקשה המתנגד לארצות הברית, מייצג את עמדת המנהיג העליון במועצה, בעוד הנשיא הרפורמיסטי מסעוד פזשכיאן עומד בראשה באופן סמלי.
בין חברי המועצה הקיצוניים נמנים מפקד משמרות המהפכה החדש, אחמד ווחידי, שנחשב ל"איש החזק" באיראן ולצידו והמזכ״ל החדש של המועצה, מוחמד באקר ד'ו-אלקדר, אף הוא מבכירי משמרות המהפכה.
מאז פרוץ המלחמה, התחזקה השפעת משמרות המהפכה בתוך המועצה העליונה לביטחון לאומי, והביאה למעשה לשינוי במבנה השלטון, הגנרלים של משמרות המהפכה הם אלה שמקבלים את ההחלטות.
הנהגת איראן ניצבת כעת בפני מבחן קשה במשא ומתן עם ארה"ב, וושינגטון דורשת ויתורים משמעותיים כדי להבטיח שאיראן לא תוכל לפתח נשק גרעיני, בעוד טהראן מתעקשת כי תוכניתה גרעינית היא אזרחית ותובעת את זכותה להעשיר אורניום.
בראיון לטלוויזיה האיראנית אמריו"ר הפרלמנט קאליבאף כי איראן שואפת להסכם כולל שיביא ל"שלום קבוע" וימנע חזרה על תקיפות אמריקניות.
לדבריו, "יש לקטוע את המעגל המסוכן הזה", בהתייחסו לתקיפות האמריקניות שבוצעו במהלך תקופות המשא ומתן.
להערכת הגורמים הביטחוניים, חברי המועצה העליונה לביטחון לאומי מביעים ביטחון רב כי איראן מחזיקה ביוזמה, במיוחד לנוכח שליטתה במיצר הורמוז, המאפשרת לה להשפיע על מחירי האנרגיה בעולם ולהפעיל לחץ פוליטי על הנשיא טראמפ,הם גם רומזים על מנוף לחץ נוסף שיש בידיהם והוא סגירת מיצר באב אלמנדב והגבלת חופש השיט בים האדום באמצעות החות'ים בתימן.
להערכת הגורמים הביטחוניים, המועצה העליונה לביטחון לאומי בטוחה כי איראן יכולה להחזיק מעמד בפני המצור הימי האמריקני עד שתשיג ערבויות שלא תותקף שוב, גם במחיר חידוש הלחימה, מתוך הערכה כי היא מסוגלת לעמוד בלחצים יותר מארה"ב ובעלות בריתה.
עם זאת, בסופו של דבר, עדיפות ההנהגה האיראנית היא הישרדות. המלחמה והמצור הימי האמריקני, המאיים על סחר הנפט, מפעילים לחץ כבד על הכלכלה האיראנית המקרטעת.
הקשר עם וושינגטון נותר סוגיה שנויה במחלוקת בתוך הצמרת האיראנית, על רקע חוסר אמון עמוק בארצות הברית.
ביום שישי שעבר הודיע שר החוץ עבאס עראקצ׳י כי איראן תפתח את מיצר הורמוז לתנועה מסחרית במסגרת הפסקת האש. שעות לאחר מכן הבהיר טראמפ כי ארצות הברית תמשיך במצור.
למחרת הודיע הצבא האיראני על סגירת המיצר מחדש בתגובה למצור.
חלק מכלי התקשורת באיראן מתחו ביקורת על דברי עראקצ׳י, בטענה שהם משדרים חולשה, וחשפו פערים בעמדות בתוך המערכת. סוכנות "תסנים", המזוהה עם משמרות המהפכה, טענה כי העמדה בנושא המיצר הייתה צריכה להתקבל על ידי המועצה לביטחון לאומי.
יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף בתפקיד המתווך
מוחמד באקר קאליבאף נתפס כמי שמסוגל לגשר בין המחנות השונים בתוך המשטר. הוא גנרל לשעבר במשמרות המהפכה ומפקד משטרה לשעבר, ושמר על קשרים הדוקים עם הממסד הצבאי לאורך הקריירה שלו.
כראש עיריית טהראן בין השנים 2005 ל־2017 הוא רכש מוניטין של מנהל ביצועי, למרות האשמות קשות נגדו בשחיתות והפרות זכויות אדם.
בנוסף, הוא מקיים קשרים קרובים עם משפחת ח'מינאי ושני הצדדים מגיעים מהעיר משהד. לפי גורמים אופוזיציוניים, מוג׳תבא ח׳אמנאי תמך בעבר בניסיונותיו של קאליבאף להתמנות לנשיא.
לקאליבאף גם קשרים חזקים עם הנהגת משמרות המהפכה החדשה, שנכנסה לתפקיד לאחר חיסול קודמיה, והיא נתפסת כמחזיקה במפתחות לכל הסכם עתידי עם ארה"ב.
על פי גורמים ביטחוניים בכירים,בלב המחלוקת בצמרת האיראנית ניצב הפער בין הקו הדיפלומטי שמבקשים לקדם גורמים מדיניים, לבין הקו התקיף שמובילים משמרות המהפכה, פער שמטיל ספק ביכולתה של טהראן לנהל מדיניות אחידה ועקבית.
מן הצד האחד, גורמים מדיניים באיראן, ובראשם הנשיא מסעוד פזשכיאן ושר החוץ עבאס עראקצ'י, מאותתים על נכונות להמשיך במסלול של משא ומתן עם ארה"ב, גם אם מתוך חשדנות עמוקה ומתוך ניסיון להשיג הקלות או הישגים נקודתיים. גישה זו נשענת על ההבנה כי הלחצים הכלכליים והבינלאומיים מחייבים גמישות מסוימת, לפחות ברמה הטקטית.
אתר האופוזיציה "איראן אינטרנשיונל" פירסם ב-20 באפריל ציטוטים משיחות שערך יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף עם מקורביו, הכוללים התבטאויות חריפות מאוד נגד בכירים במחנה השמרני, שאליו הוא עצמו משתייך, ובמיוחד כלפי יריבו המר סעיד ג'לילי.
קאליבאף תיאר את סעיד ג'לילי כפי שפועל כ"חבר מליציה שיכול להביא להשמדתה של איראן" והאשים אותו ואת חבר פרלמנט נוסף מהמחנה הניצי בשם אמיר חוסיין סבאתי כמי שקראו באמצעות הטלוויזיה האיראנית להמונים לצאת לרחובות ולהתנגד לכל סוג של משא ומתן עם ארה"ב.
גורמים ביטחוניים אומרים כי המועצה העליונה לביטחון לאומי הקצינה את עמדותיה עוד יותר לאחר חיסולו של עלי לאריג'אני שהיה מזכ"ל המועצה, וחבריה מתחרים ביניהם מי יהיה יותר קיצוני בכל הקשור למשא ומתן עם ארה"ב.
מוחמד באקר קאליבאף מגלה יותר פרגמטיות, המנהיג העליון החדש מוג'תבא ח'מינאי בחיים אך הוא מוגבל בתנועה עקב פציעתו, היחיד שרשאי להיפגש עמו הינו אחמד וחידי, מפקד משמרות המהפכה, שדואג לבודד אותו מכל מגע עם שאר חברי המועצה העליונה לביטחון לאומי וכך למעשה הוא שולט בקבלת ההחלטות.
הגנרל אחמד וחידי מתאם את העמדות עם חבר המועצה סעיד ג'לילי ואילו קאליבאף מתואם בעמדותיו הפרגמטיות עם הנשיא מסעוד פזשכיאן ועם שר החוץ עבאס עראקצ'י.
בשלב הזה, הקו הקיצוני במועצה ניצח והמשלחת האיראנית לא יצאה לאסלאמאבאד לשיחות עם המשלחת האמריקנית.
אחמד וחידי משוכנע כי איראן תצליח באמצעות טקטיקת משא ומתן נוקשה ומשברים יזומים לכופף את הנשיא טראמפ כדי שיתחשב יותר בעמדות האיראניות במשא ומתן, הוא מנהל מדיניות של הליכה על הסף מתוך הערכה כי טראמפ ימצמץ ראשון בגלל להיטותו להשיג עסקה.
על פי גורמים ביטחוניים בכירים, משמרות המהפכה אינם רק זרוע מבצעת, אלא מוקד כוח מרכזי שמכתיב בפועל חלקים נרחבים מהמדיניות האיראנית. הם מובילים את האסטרטגיה בזירות הרגישות, מגבילים את מרחב הפעולה של הדרג המדיני ואף מצמצמים את השפעתם של גורמים פרגמטיים יותר במערכת. מצב זה מוביל לכך שהקו התקיף זוכה לעדיפות, גם כאשר הוא מתנגש עם אינטרסים דיפלומטיים.
הרקע למתחים הללו נעוץ גם במשבר הנהגה פנימי, שהתחדד לאחר השינויים בצמרת האיראנית. המעבר בין הנהגות יצר חוסר יציבות מסוים, שבא לידי ביטוי בשיבושים בתהליכי קבלת ההחלטות ובמאבקי כוח בין מוקדים שונים. בהיעדר מרכז שליטה ברור וחזק, מתקבלת לעיתים מדיניות שאינה מתואמת, ולעיתים אף מנוגדת בין זרועות השלטון.
השלכות הפיצול הזה ניכרות היטב במדיניות החוץ של איראן. מסרים סותרים לגבי פתיחת או סגירת מצר הורמוז, תנודות בעמדות ביחס למשא ומתן עם ארצות הברית ושימוש מכוון בעמימות, כל אלה משקפים מאבק פנימי לא פתור. מצד אחד, רצון למשוך זמן ולהשיג הישגים בזירה הדיפלומטית, ומן הצד האחר, שאיפה לשמר ואף להרחיב את מנופי הלחץ הצבאיים והאסטרטגיים.
במצב זה, המדיניות האיראנית אינה תוצר של קו אסטרטגי אחד סדור, אלא של מאזן כוחות פנימי בין גורמים שונים. המשמעות היא חוסר ודאות גובר עבור השחקנים הבינלאומיים והאזוריים, וקושי אמיתי להעריך את כוונותיה של טהראן או להגיע עמה להסכמות יציבות לאורך זמן.
בסופו של דבר, המחלוקות בצמרת האיראנית אינן רק עניין פנימי, אלא גורם מרכזי המשפיע על התנהלותה בזירה האזורית והבינלאומית. כל עוד הפער בין הדיפלומטיה לכוח יוסיף להתקיים, תמשיך איראן לשדר מסרים כפולים, ולהותיר את יריבותיה ושותפיה כאחד מול מציאות מורכבת ובלתי צפויה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
