המשא ומתן המתנהל בין ארצות הברית לאיראן הוא זירה חשובה שבה מתבררת תפיסת העולם האסטרטגית של שני הצדדים לגבי עתיד המזרח התיכון, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים.
מאחורי הדיונים הטכניים על תוכנית הגרעין, הסנקציות או מיצרי הורמוז, מסתתרת מחלוקת עמוקה הרבה יותר, הנוגעת לשאלה מי קובע את כללי המשחק האזוריים.
אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות נוגעת לעצם אופן ניהול השיחות. ארצות הברית מתנהלת מתוך גישה שמבקשת לפתוח "דף חדש" בכל סוגיה, כמעט ללא מחויבות להסכמים או להבנות קודמות.
מבחינת וושינגטון, מדובר בגמישות מדינית, אך מבחינת איראן זו עדות לחוסר יציבות , חשדנות וחוסר אמינות.
פרשנים ערבים המתמחים באיראן טוענים כי הגישה האמריקנית הזו אינה מוגבלת לזירה האיראנית בלבד.
היא הופיעה גם בדיונים קודמים סביב עזה, וכעת היא חוזרת גם בהקשר הלבנוני, שם מנסה ארה"ב לנתק בין הזירות ולבנות מסגרות הסדרה חדשות שאינן נשענות על ההקשר האזורי הכולל.
מנקודת מבט איראנית, מדובר בניסיון אמריקני לקבוע את כללי המשחק באופן חד צדדי.
תיק הגרעין-פער אסטרטגי עמוק
במוקד המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן עומדת סוגיית הגרעין האיראני, והיא משקפת פער כמעט בלתי ניתן לגישור.
הדרישות האמריקניות כוללות הפסקת העשרת אורניום בכלל, העברת החומר המועשר לידי ארה"ב, והקמת מערך גרעין אזרחי חדש תחת פיקוח בינלאומי הדוק.
מנגד, איראן מציעה מתווה מצומצם בהרבה, הכולל הקפאה זמנית של העשרה ברמה הגבוהה, הגברת הפיקוח הבינלאומי, והעברת האורניום המועשר למדינות ידידותיות כפיקדון, כמו רוסיה או פקיסטן.
הפער אינו טכני בלבד, אלא נוגע לשאלת הריבונות והעצמאות האסטרטגית של איראן מול הניסיון האמריקני לצמצם את יכולותיה באופן מהותי.
מיצרי הורמוז: זירת הלחץ הכלכלי החדשה
אחד השינויים המשמעותיים בשיחות הוא הכנסת סוגיית מיצרי הורמוז למרכז הדיון.
איראן מנסה להפוך את המעבר הימי הרגיש הזה לכלי לחץ כלכלי ומקור הכנסה חשוב למשטר, באמצעות דרישה להטלת אגרות על מעבר ספינות או לחלופין יצירת מנגנון של שליטה משותפת.
ארצות הברית אינה שוללת לחלוטין את הרעיון, אך מבקשת למסגר אותו תחת מנגנון בינלאומי שיאפשר לה שליטה עקיפה, בין אם דרך ניהול משותף ובין אם באמצעות קרן מפוקחת.
בפועל, מיצרי הורמוז הפכו ממעבר ימי טכני בינלאומי, שהיה ללא תשלום, לזירת כוח כלכלית ופוליטית המשפיעה על הסחר העולמי כולו.
לבנון והזירה האזורית
איראן מתעקשת כי אין להפריד בין הזירות, וכי כל הסכם חייב לכלול גם את הפסקת הלחימה בלבנון. עמדה זו אילצה את ארצות הברית להתייחס ללבנון כחלק מהמערך הכולל, לאחר ניסיון ראשוני לנתק בין שתי הזירות.
במקביל, וושינגטון מקדמת אפשרות של מגעים ישירים בין ישראל ללבנון כחלק ממסגרת הסדרה רחבה יותר.
סוגיית חזבאללה
המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן עדיין לא נגע בסוגיית השלוחות של איראן במזרח התיכון, אבל גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי סוגיית חזבאללה מהווה את אחת הנקודות הרגישות ביותר במשא ומתן. ארצות הברית רואה בפירוק הארגון מנשקו תנאי יסוד לכל הסדרה אזורית.
מנגד, חזבאללה מציב שורת תנאים הכוללים נסיגה ישראלית מלאה, הפסקת אש כוללת, שחרור אסירים והתחייבות לשיקום לבנון.
מעבר לכך, הארגון מדגיש כי שמירת כוחו הצבאי היא תנאי קיומי כל עוד לא מובטחת "מניעת תוקפנות עתידית". בכך הופך הסכסוך סביבו לשילוב של מאבק צבאי, פוליטי ואסטרטגי גם יחד.
מיצרי הורמוז כזירת העימות המרכזית
העימות בין ארה"ב וישראל לבין איראן הגיע בשלב זה לנקודת רתיחה שבה מצרי הורמוז הפכו לא רק לכלי לחץ אלא למוקד ההכרעה המרכזי. מה שהחל כעימות צבאי מוגבל הפך למאבק רב זירתי שבו הכלכלה והאנרגיה חשובים לא פחות מהכוח הצבאי, כך מעריכים גורמים ביטחוניים בכירים.
להערכתם, איראן זיהתה מראש את נחיתותה הצבאית הישירה ובחרה באסטרטגיה של לחץ כלכלי עולמי, מתוך הבנה כי פגיעה בזרימת הנפט תיצור לחץ בינלאומי משמעותי. עבור ארה"ב, מדובר בניסיון לשמור על שליטה אסטרטגית מבלי להיגרר למלחמה רחבת היקף.
עם זאת, שני הצדדים מבינים כי סגירה ממושכת של המיצרים אינה בת קיימא, בשל הפגיעה החמורה בכלכלה העולמית ובמדינות מרכזיות כמו סין. לכן, מיצרי הורמוז הפכו לכלי לחץ רב עוצמה אך גם למסוכן להפעלה לאורך זמן.
בסופו של דבר, המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן אינו עוסק רק בפרטי ההסכם, אלא בשאלה רחבה בהרבה, מי יקבע את כללי המשחק במזרח התיכון בעידן שלאחר המלחמות האחרונות.
ארה"ב מבקשת לעצב סדר אזורי חדש שבו היא קובעת את המסגרות והגבולות, בעוד איראן מנסה לשמר ולהרחיב את יכולות ההשפעה שלה באמצעות שילוב של כוח צבאי, לחץ כלכלי ותמרון מדיני.
התוצאה היא מערכת מורכבת של משא ומתן מתמשך, שבה כל התקדמות טקטית מסתירה מאחוריה פערים אסטרטגיים עמוקים, והמאבק על מיצרי הורמוז הופך לסמל המרכזי של העימות כולו, בין הסדרה להסלמה, ובין דיפלומטיה לעימות צבאי כוחני.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
