גורמים מדיניים בכירים אומרים כי המלחמה הנוכחית שעדיין לא הסתיימה חיזקה את המסקנה כי למשמרות המהפכה יש את המילה האחרונה בענייני פנים וחוץ באיראן.
לדבריהם,משמרות המהפכה הם הגוף הדומיננטי, בעל הכוח המכריע, אשר הרחיב את השפעתו והפך משחקן צבאי לגורם המרכזי המעצב את הפוליטיקה האיראנית, עד כדי דחיקת הממסד הפוליטי לשוליים.
המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן אמור להתחדש שבוע הבא באסלאמאבאד והנשיא טראמפ מקווה לסיים אותו בהסכם לפני ביקורו בסין ב-14 בחודש ופגישתו עם הנשיא שי, בראש המשלחת האמריקנית למשא ומתן אמור לענוד סגן הנשיא ג"י.די.ואנס.
הרצון להגיע להסכם בשבוע הקרוב לפני נסיעת טראמפ לסין מעביר מסר לאיראנים כי הנשיא טראמפ לחוץ להגיע לביקורו בסין עם הישג וזוהי נקודה לרעת ארה"ב משא ומתן, אומרים גורמים מדיניים, הנשיא טראמפ חייב לשדר נחישות וביטחון עצמי אמריקני.
לכך יש להוסיף ידיעות מגורמים בממשל כי טראמפ לחוץ לסגור את המלחמה בגלל המונדיאל הקרוב ובחירות האמצע בנובמבר.
וושינגטון סבורה שהגברת הלחץ הצבאי, המצור האמריקני על מיצר הורמוז והידוק הסנקציות הכלכליות יאלצו את איראן להתפשר במשא ומתן, אך בפועל טהראן מתמקדת ביכולת שלה לספוג את הלחץ ולהסתגל אליו. לכן שני הצדדים פועלים לפי מדדי הצלחה שונים וספק גדול אם הם מתקרבים להסכמה.
גורמים מדיניים בכירים אומרים כי הבעיה המרכזית היא חוסר אמון מוחלט בין הצדדים. איראן אינה מאמינה שארצות הברית תעמוד לאורך זמן בהתחייבויותיה להסרת הסנקציות, במיוחד לאחר קריסת הסכם הגרעין הקודם משנת 2015, בעוד וושינגטון מטילה ספק בכך שאיראן תכבד כל הסכם בתחום הגרעין והמדיניות האזורית, האיראנים נוקטים באופן עקבי בשיטות של הונאה והולכת שולל.
ללא שינוי יסודי בציפיות של שני הצדדים, יצירת מנגנוני אמון אמינים ומתן מסלול דיפלומטי אמיתי, המשא ומתן ימשיך לדשדש, וההסלמה תנוהל אך לא תיפתר.
לדברי הגורמים המדיניים, המשבר בין איראן לארצות הברית אינו רק עימות על תוכנית הגרעין והסרת הסנקציות או השליטה על מיצרי הורמוז, הוא מפגש בין שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין של מהו משא ומתן, כיצד הוא מתנהל, ומה מטרתו האמיתית.
מצד אחד עומדת ארה"ב או ליתר דיוק הנשיא טראמפ, שמנהל את המגעים מתוך גישה של סוחר עסקאות מהיר, כזה שמבקש תוצאה מהירה, ברורה ומדידה.
מהצד שני ניצבת איראן, שמנהלת את המערכה מתוך תפיסה של תהליך ארוך טווח, איטי ומדורג, שבו כל סבב שיחות הוא רק שלב נוסף במאבק רחב יותר על עמדות כוח.
כאמור, בבסיס המשבר עומד דבר אחד מרכזי והוא היעדר האמון.
עבור איראן, ארצות הברית היא צד שכבר הפר הסכמים, שינה עמדות, פרש בשנת 2018 מהסכם הגרעין שחתם עליו הנשיא אובאמה והפעיל לחץ צבאי וכלכלי תוך כדי תהליך מדיני. לכן, כל חזרה לשולחן המו״מ נתפסת לא כהזדמנות בלבד, אלא גם כסיכון.
מכאן נובעת הדרישה האיראנית להעמיד תנאים מוקדמים ולהפגין סירוב לדון במה שנחשב בעיניהם לקווים אדומים כמו מסירת האורניום המועשר והסכמה להפסיק לחלוטין להעשיר אורניום.
בוושינגטון, לעומת זאת, ניכרת גישה אחרת לחלוטין. קבלת ההחלטות מושפעת מהקצב הפוליטי הפנימי,שיקולים של דעת קהל ובחירות האמצע לקונגרס, ממאבקי כוח ומלחצים אזוריים ושמירה על מעמדה של ארה"ב מול רוסיה וסין.
לכן המו״מ נע בין איום להסכמה, בין פתיחה של ערוץ דיפלומטי לבין הקשחת עמדות כמעט בו זמנית.
התוצאה היא דיפלומטיה לא עקבית: מצד אחד הצהרות על רצון להסכם, מצד שני צעדי לחץ, סנקציות ואיתותים צבאיים. מבחינת איראן, זהו סימן לחולשה ולא לאסטרטגיה.
איראן פועלת לפי היגיון שונה לחלוטין. מבחינתה, הזמן הוא כלי אסטרטגי ולא מכשול. כל עיכוב במשא ומתן, כל משבר זמני, וכל חידוש של לחץ חיצוני, נתפסים כחלק ממערכה ארוכה שבה יש לשחוק את היריב, לנהל מולו מלחמת התשה ולא למהר להגיע להסכם.
במקביל, המערכת האיראנית מציגה מידה של אחדות יחסית סביב הקו הקשוח, לא נכנסים למו״מ תחת כפייה, ולא מוותרים על נכסים אסטרטגיים מרכזיים ללא תמורה משמעותית.
לדברי הגורמים הביטחוניים, בין שני הצדדים קיים פער שאינו רק פוליטי, אלא פער בתפיסת העולם ויחסי הכוחות.
בוושינגטון משא ומתן הוא כלי להשגת עסקה מהירה.
בטהראן משא ומתן הוא זירת מאבק מתמשכת.
בארצות הברית הזמן הוא משאב מוגבל.
באיראן הזמן הוא מרחב פעולה אסטרטגי.
הפער הזה מייצר מצב שבו כל צד מפרש את פעולות השני כטעות או חולשה, ולא כבחירה מודעת.
הגורמים הביטחוניים מעריכים כי בטווח הקצר, לנוכח הישגיה הצבאיים, ארה"ב מחזיקה ביתרון טקטי ברור: יכולת לחץ כלכלית, נוכחות צבאית אזורית, ותיאום עם בעלי ברית מרכזיים.
אולם בטווח הבינוני והארוך התמונה מורכבת יותר.
איראן בנתה לעצמה יכולת ספיגה גבוהה יחסית לסנקציות וללחצים, לצד מערך השפעה אזורי שמאפשר לה להפעיל מנופי לחץ עקיפים. בנוסף, אסטרטגיית ההתשה שלה מתאימה יותר לעימותים ארוכים שבהם אין הכרעה מהירה.
לכן, ההערכה הרווחת בקרב חלק מגורמי הביטחון היא כי אם המו״מ יישאר קצר טווח וממוקד, ארה"ב תשיג יתרון ותכתיב את תנאי ההסכם.
אם המשבר יתארך וייכנס לדפוס של התשה, איראן צפויה לשפר עמדות בהדרגה ואף לכפות מציאות מדינית חדשה.
המאבק בין טהראן לוושינגטון אינו רק על הסכם גרעין או על סנקציות. הוא מאבק בין שתי תפיסות זמן, שתי תרבויות מדיניות ושני סוגים של כוח.
המאבק הוא בין סוחר העסקאות המהיר האמריקני לבין שחקן ההתשה האסטרטגי האיראני, השאלה אינה רק מי צודק, אלא מי מסוגל להחזיק מעמד יותר זמן בתוך משחק שבו הזמן עצמו הוא כלי הנשק המרכזי.
בסופו של דבר מי שיקבע אם ללכת על הסכם הם משמרות המהפכה שיודעים לשחק היטב את משחק הדימויים, אם הם רק יריחו שהנשיא טראמפ לחוץ להגיע להסכם, המשא ומתן יתארך והם ינסו להפעיל את מכונת הסחיטה לויתורים אמריקניים.
הערה: פורסם לראשונה ב"אפוק"
