הדיון המתחדש מאחורי הקלעים בין ארה"ב לאיראן על מזכר הבנות אינו מתקיים בחלל ריק. הוא מהדהד, כמעט בכל סעיף ובכל מחלוקת, את ההסכם שנחתם בשנת 2015 בתקופת הנשיא ברק אובאמה, הסכם הגרעין (JCPOA) ואת החלטתו הדרמטית של דונלד טראמפ לפרוש ממנו בשנת 2018 בטענה כי מדובר ב"הסכם הגרוע ביותר אי פעם".
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי כעת, כמעט עשור לאחר מכן, נדמה כי אותם קווי שבר חוזרים למרכז הבמה, אך בתנאים פוליטיים ואסטרטגיים שונים לחלוטין, שעלולים להוביל דווקא להסכם דומה במהותו, ואולי אף רך יותר מבחינת מנגנוני הפיקוח והאכיפה.
הסכם הגרעין מ־2015 נולד מתוך מטרה מרכזית אחת, לעכב את יכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני באמצעות הגבלות קפדניות על העשרת אורניום, צמצום מלאי החומר המועשר, פיקוח בינלאומי הדוק של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, והסרת חלק מהסנקציות הכלכליות בתמורה.
תומכי ההסכם, ובראשם ממשל אובאמה, טענו כי מדובר בהסכם שמרחיק את איראן משבועות עד פריצה גרעינית למרחק של לפחות שנה, ובכך מייצר "מרחב התרעה" משמעותי.
מנגד, מבקריו, ובראשם טראמפ, ישראל ומדינות המפרץ, טענו כי ההסכם מאפשר לאיראן לשמור על תשתית גרעינית בסיסית, ואף כולל סעיפי "שקיעה" ( SUNSET) שיאפשרו לה בעתיד לחזור ליכולת גרעינית מלאה.
החלטת טראמפ בשנת 2018 לפרוש מההסכם לא לוותה באלטרנטיבה מוסדרת.
תחת מדיניות "הלחץ המקסימלי" של הנשיא טראמפ, הוטלו סנקציות כבדות על איראן, מתוך הנחה שהמשטר ייכנע או ייאלץ להסכים להסכם מחמיר יותר.
אלא שבפועל, התוצאה הייתה שונה: איראן הרחיבה בהדרגה את פעילות ההעשרה שלה, צברה מלאי אורניום מועשר ברמות גבוהות, והעמיקה את יכולותיה הטכנולוגיות.
העימות הישיר בין ארצות הברית לאיראן בשנים האחרונות, כולל תקיפות, חיכוכים במפרץ הפרסי והחרפה בזירות אזוריות נוספות, לא הביא להכרעה. להפך, הוא יצר מציאות של מאזן הרתעה הדדי, שבו אף צד אינו מסוגל להשיג ניצחון ברור.
במציאות זו, הממשל האמריקני מוצא את עצמו נדרש לחזור לשולחן המשא ומתן, לא מתוך עמדה של עליונות, אלא מתוך הכרה במגבלות הכוח הצבאי. פתיחת מצרי הורמוז מחדש, אם אכן תיכלל בהסדר, מסמלת באופן ברור את המעבר מהיגיון של כפייה צבאית להיגיון של איזון אינטרסים.
גורמים מדיניים בכירים אומרים כי ההסכם המתהווה בין ארה"ב לאיראן, על פי הדיווחים וההערכות, אינו מתמקד רק בסוגיית ההעשרה, אלא גם בהסדרה אזורית רחבה יותר, כולל מנגנוני הפסקת אש בזירות כמו לבנון והפחתת מתחים במפרץ.
להערכת גורמים ביטחוניים, כאן עולה ההבדל המרכזי מול ההסכם משנת 2015. בעוד שההסכם שעליו חתם הנשיא אובאמה התמקד כמעט באופן בלעדי בסוגיה הגרעינית, מבלי לגעת בתפקידה האזורי של איראן, הרי שהמסגרת הנוכחית של ההסכם המוצע מנסה לשלב בין גרעין, ביטחון אזורי וכלכלה גלובלית. אולם דווקא הרחבה זו עלולה להפוך את ההסכם למורכב יותר, ולכזה שקשה לאכוף אותו לאורך זמן.
לדברי הגורמים הביטחוניים, הטעות שעשה טראמפ בעניין מיצרי הורמוז, כשלא העריך כי האיראניים ישתלטו עליהם ולא מנע זאת בתחילת המלחמה, עולה לו ביוקר ומאפשרת לאיראנים לסחוט את ארה"ב ולנסות לאלץ אותה לחתום על הסכם גרעין גרוע יותר מאשר ההסכם של שנת 2015.
כבר עכשיו נאלץ הנשיא טראמפ להתמקד בנושא הגרעיני בלבד ונושא הטילים הבליסטיים והשלוחות של איראן במזרח התיכון כלל לא עומד על הפרק.
מבקריו של הנשיא טראמפ מותחים כבר עליו ביקורת קשה ואירונית: הנשיא טראמפ שפרש מההסכם שעליו חתם הנשיא אובאמה בטענה שהוא חלש מדי,הם אומרים, עשוי כעת להסכים להסכם שמכיל מרכיבים דומים ואף ויתורים נוספים, במיוחד אם יכלול הקלות כלכליות משמעותיות והכרה עקיפה ביכולת ההעשרה האיראנית.
אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בין ההסכם הקודם לבין המו״מ הנוכחי היא שאלת הפיקוח על פרויקט הגרעין. ההסכם משנת 2015 התבסס על מנגנוני פיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ביקורות תקופתיות והגבלות טכניות ברורות.
אולם בפועל, אחת הביקורות המרכזיות עליו הייתה כי מנגנוני האכיפה שלו תלויים במידה רבה בשיתוף פעולה איראני, וכי סעיף "ימי השקיעה" של חלק מההגבלות איפשר בעתיד חזרה הדרגתית של איראן ליכולת גרעינית מתקדמת.
גורמים ביטחוניים בכירים מביעים חשש כעת שהסכם גרעין חדש, תחת לחץ פוליטי פנימי שמופעל על הנשיא טראמפ בארה"ב ורצון מהיר לייצב את השווקים ואת הזירה האזורית, יכלול מנגנונים עוד פחות מחייבים, ויותיר לאיראן מרחב תמרון רחב אף יותר.
כך, היא תוכל לעקוף במשך הזמן את ההגבלות שהוטלו עליה ולחזור לחתור לפצצה גרעינית.
הנשיא טראמפ ניצב מול סתירה פנימית מובהקת. מצד אחד, בסיס התמיכה הפוליטי שלו והמחנה הרפובליקני הניצי מצפים להסכם "קשוח יותר מאובאמה", כזה שמונע לחלוטין העשרת אורניום על ידי איראן ומפורר את יכולותיה האזוריות.
מצד שני,הוא מוגבל בניסיון לגלות "סבלנות אסטרטגית" כמו האיראנים, המציאות האסטרטגית והכלכלית הנוכחית דוחפת אותו להסדרה מהירה, גם במחיר של פשרות. המשך המתיחות סביב מיצרי הורמוז, המחירים בשווקים העולמיים, והחשש מהסלמה רב זירתית, כולם מצמצמים את מרחב התמרון האמריקני.
כך נוצר מצב שבו הנשיא טראמפ עלול למצוא את עצמו חותם על הסכם שאינו רחוק במהותו מהסכם הגרעין של 2015 ואף נתפס בעיני מבקריו כהמשך ישיר שלו, רק תחת שם אחר.
מעבר לשאלת הגרעין, ההסכם המתהווה הופך גם למבחן פוליטי אישי עבור טראמפ. האיש שבנה את תדמיתו על יכולת "לעשות עסקאות טובות יותר", עלול להיתפס כמי שחזר לנקודת ההתחלה של קודמו בתפקיד.
במובן זה, השאלה איננה רק האם ההסכם עם איראן יהיה טוב או רע יותר מהסכם אובאמה, אלא האם טראמפ מסוגל לייצר הבחנה אמיתית בינו לבין אותו הסכם, או שמא המציאות האסטרטגית במזרח התיכון חזקה מכל הבטחה פוליטית ומכתיבה לו את ההסכם החדש.
גורמים מדיניים בכירים אומרים כי המו״מ הנוכחי בין ארה"ב לאיראן חושף דינמיקה ברורה: ההיסטוריה של הסכם 2015 חוזרת בדלת אחרת. בין אם ייחתם הסכם ובין אם לא, נראה כי ארה"ב ואיראן חזרו לאותה נקודת מוצא בסיסית, ניסיון לנהל יריבות עמוקה באמצעות הסדרה חלקית, ולא באמצעות הכרעה.
ובמרכז התהליך הזה ניצב טראמפ, לא רק כמקבל החלטות, אלא כמי שנבחן, לקראת בחירות האמצע בחודש נובמבר, על הבטחה מרכזית אחת, האם הוא באמת מסוגל לייצר הסכם גרעין טוב יותר מזה שהוא עצמו ביטל?
הנשיא טראמפ אומר שכן, הוא מסוגל לעשות זאת, וחובת ההוכחה מוטלת עליו.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
