שמו של מוחמד דחלאן חזר בשבועות האחרונים למרכז השיח המדיני סביב עתידה של רצועת עזה. מי שהיה בעבר אחד מבכירי פת"ח ואחד מיריביו המרים של חמאס ושל יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, מסתמן מחדש כשחקן אפשרי בעיצוב המציאות הפוליטית ברצועה ביום שאחרי המלחמה.
על פי דיווח של העיתון הבריטי "טלגרף", דחלאן מילא תפקיד מרכזי בגיבוש ההבנות האחרונות ושכנע את חמאס כי ויתור על הנשק עשוי להיות הדרך היחידה להבטיח את הישארותה של התנועה במערכת הפוליטית הפלסטינית בעתיד. לפי הדיווח, דחלאן אף הציע לחמאס שותפות פוליטית עתידית מול מחמוד עבאס בבחירות הכלליות שאמורות להתקיים בסוף השנה.
אם אכן כך מתנהלים הדברים, אומרים גורמים ביטחוניים, הרי שאין מדובר רק בשאלה של פירוק הנשק של חמאס. מאחורי הדיון הביטחוני מסתתר מאבק על השאלה מי ישלוט בעזה, מי ינהל את מוסדותיה ומי יהיה הגורם הפלסטיני שיקבל את האחריות על הרצועה לאחר סיום המלחמה.
האם "מועצת השלום", ממשל טראמפ וישראל יצליחו בכלל לנטרל את כוחה הצבאי של חמאס ולהפוך אותה רק למפלגה פוליטית שתתמודד בבחירות בסוף השנה שעליהן הכריז באחרונה יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס?
פרשנים פלסטינים אומרים כי חזרתו של מוחמד דחלאן לזירה העזתית אינה מקרית. במשך שנים הוא נתפס כאחד הפלסטינים המקורבים ביותר להנהגה באיחוד האמירויות,הוא מקורב מאוד לטחנון בן זאיד, יועצו הביטחוני של נשיא איחוד האמירויות ,השיח' מוחמד בן זאיד, והוא מחזיק בקשרים בעולם הערבי ובארה"ב. במקביל, הוא מוכר היטב בתוך החברה הפלסטינית, ובעזה בפרט.
על פי גורמים ביטחוניים באחרונה נפגש עמו ראש השב"כ דוד זיני על פי בקשתם של ראש הממשלה נתניהו וממשל טראמפ.
מוחמד דחלאן גורש למעשה מהמערכת הפוליטית הפלסטינית לאחר העימות האלים בין פת"ח לחמאס ברצועה בשנת 2007, ומאז הפך ליריב חריף של מחמוד עבאס אשר האשים אותו בתכנון התנקשות בחיי יאסר ערפאת. בשנים האחרונות הוא בנה לעצמו מעמד אזורי באמצעות קשריו עם הנהגת איחוד האמירויות ועם גורמים ערביים נוספים.
גורמים בכירים ברש"פ טוענים כי דווקא היריבות ההיסטורית הזאת הופכת אותו למועמד נוח עבור גורמים המבקשים לבנות בעזה מערכת פוליטית חדשה שאינה נשענת על חמאס, אך גם אינה מחזירה את השליטה הבלעדית לרשות הפלסטינית ברמאללה.
זהו החשש ברש"פ, שמדובר למעשה בשינוי משמעותי בתפיסה האמריקנית והערבית האפשרית לגבי "היום שאחרי". במקום להחזיר את עזה באופן אוטומטי לידי הרש"פ, עשויה להתגבש נוסחה של הנהגה פלסטינית חדשה, שתפעל בחסות ערבית ובינלאומית ותשלב גורמים פוליטיים מקומיים.
הרקע למהלך הוא הקמת "מועצת השלום" על ידי ממשל טראמפ, שנועדה לשמש מסגרת בינלאומית ואזורית לעיצוב עתידה של רצועת עזה.
במסגרת זו נוצר חיבור בין ארה"ב לבין שורה של מדינות ערביות ומוסלמיות, ובהן איחוד האמירויות, מצרים, ירדן, קטאר וטורקיה. לכל אחת מהן אינטרסים שונים, אך לכולן יש עניין בעיצוב המציאות שתיווצר ברצועה לאחר המלחמה.
להערכת גורמים ביטחוניים, איחוד האמירויות בולטת במיוחד בהקשר הזה. לאבו דאבי יש קשרים הדוקים עם וושינגטון ועם ישראל, ובמקביל היא מחזיקה בקשרים עמוקים עם מוחמד דחלאן. לכן, מעורבותו האפשרית של דחלאן עשויה לשקף לא רק מהלך פלסטיני אלא גם ניסיון של איחוד האמירויות להרחיב את השפעתה על הסדרי היום שאחרי בעזה.
בתרחיש כזה, דחלאן עשוי לשמש חוליה מקשרת בין שלושה מוקדי כוח: ארצות הברית, מדינות ערב המתונות והמערכת הפלסטינית.
לכאורה, קשה לדמיין אדם פחות מתאים לתפקיד מתווך בין חמאס לבין גורמים אזוריים מאשר דחלאן. הוא מזוהה עם פת"ח, היה במשך שנים יריב מר של חמאס ונחשב לאחד האישים שהארגון ראה בהם אויב פוליטי.
אלא שדווקא המציאות החדשה עשויה לשנות את המשוואה.
אם חמאס מבינה כי היא אינה יכולה להמשיך לשלוט ברצועה באמצעות הזרוע הצבאית שלה, היא עשויה לנסות להבטיח לעצמה מקום במערכת הפוליטית העתידית. במקרה כזה, הצעה של דחלאן לשלב את חמאס במערכת הפוליטית בתמורה לוויתור על הנשק עשויה להפוך מבחינת התנועה לאופציה עדיפה על פני סילוקה המוחלט מהמערכת.
במילים אחרות, אמרו לי גורמים בכירים ברש"פ, מוחמד דחלאן אינו בהכרח מציע לחמאס לנצח או להיכנע. הוא עשוי להציע לה עסקה של הישרדות פוליטית תמורת ויתור על כוחה הצבאי.
וזו בדיוק הנקודה שבה סוגיית הנשק מתחברת לשאלת השלטון.
הוויכוח סביב פירוק הנשק של חמאס אינו רק ויכוח ביטחוני. הוא למעשה הוויכוח המרכזי על המבנה הפוליטי החדש שיקום בעזה.
חמאס והפלגים הפלסטיניים עשויים להסכים עקרונית להסדרת הנשק במסגרת פלסטינית חדשה, אך הם מבקשים שהמהלך יהיה חלק מתהליך הדדי, נסיגה ישראלית, הפסקת הלחימה, מעבר לניהול אזרחי והסדרה הדרגתית של הנשק.
ישראל, לעומת זאת, דורשת לראות בפירוק היכולות הצבאיות של חמאס תנאי מוקדם לכל נסיגה משמעותית של צה"ל.
כאן נוצרה המחלוקת סביב "מועצת השלום" וניקולאי מלדנוב. אם בתחילה הוצג מתווה שבו פירוק הנשק והנסיגה הישראלית מתבצעים במקביל ובהדרגה, הרי שהנוסח האחרון שהציגה המועצה לאחר פגישת מלדנוב עם נתניהו נתפס כמי שמציב את פירוק הנשק כתנאי מוקדם לנסיגה.
מבחינת חמאס, זהו שינוי דרמטי במשוואה.
מבחינת ישראל, לעומת זאת, מדובר בדרישה בסיסית, לא תהיה נסיגה מלאה כל עוד חמאס מחזיקה ביכולת צבאית המאפשרת לה לשקם את כוחה.
גורמים מדיניים אומרים כי גם מבחינת ישראל, שאלת מוחמד דחלאן מורכבת.
מצד אחד, דחלאן עשוי להיות חלופה שלטונית לחמאס ולסייע ביצירת הנהגה פלסטינית חדשה שאינה מזוהה עם הארגון. הוא גם מקובל יותר על מדינות ערביות ועל וושינגטון מאשר חמאס.
מצד שני, ישראל תתקשה לקבל מצב שבו מוחמד דחלאן יהפוך את חמאס לשותפה פוליטית לגיטימית במערכת הפלסטינית.
מכאן נובע הפער האפשרי בין החזון האמריקני לבין החזון הישראלי.
גורמים מדיניים בירושלים חוששים כי וושינגטון עשויה להיות מעוניינת ביצירת מערכת שתאפשר לחמאס לשרוד פוליטית לאחר ויתור על נשקה, בעוד ירושלים מבקשת בראש ובראשונה להבטיח שהארגון יאבד את יכולתו הצבאית והארגונית.
דחלאן עשוי להיות האיש שינסה לגשר על הפער הזה.
המשתנה השלישי במשוואה הוא הרשות הפלסטינית.
מבחינת יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, חזרתו של דחלאן לזירה היא איום פוליטי משמעותי. דחלאן אינו רק יריב אישי, הוא עשוי להפוך למתחרה על הנהגת המערכת הפלסטינית כולה.
זו בשעה שמחמוד עבאס מנסה לקדם את בנו יאסר עבאס להיות יורשו העתידי בתפקיד, הוא כבר הצליח לשלב אותו בצמרת ארגון פת"ח.
אם מוחמד דחלאן יבסס לעצמו מעמד ברצועת עזה עזה באמצעות תמיכה אמריקנית, אמירת האמירויות ומעורבות ערבית רחבה, השלב הבא עשוי להיות ניסיון להרחיב את השפעתו גם לתחומי יהודה ושומרון.
בתרחיש כזה, רצועצת עזה עלולה להפוך למעבדת ניסוי למודל פוליטי פלסטיני חדש, שאם יצליח, עשוי להיות מיושם בעתיד גם ביהודה ושומרון.
וזו כבר אינה רק שאלה של "היום שאחרי" בעזה. מדובר במאבק על דמותה של ההנהגה הפלסטינית העתידית כולה.
גורמים ביטחוניים בכירים העוקבים אחר ההתפתחויות בזירה הפלסטינית מעריכים כי המעורבות של מוחמד דחלאן משקפת ניסיון של איחוד האמירויות להרחיב את השפעתה על הסדרי היום שאחרי בעזה, באמצעות אישיות פלסטינית בעלת קשרים בעולם הערבי ובארצות הברית ובעלת השפעה בתוך הרצועה.
אם ההערכה הזאת נכונה, עזה לא תהיה רק זירת מאבק בין ישראל לחמאס. היא עלולה להפוך לזירת תחרות בין שחקנים ערביים ואזוריים על עיצוב המערכת הפלסטינית.
מצרים תרצה לשמור על השפעתה המסורתית בעזה. קטאר תבקש לשמר את מעמדה כמתווכת ואת קשריה עם חמאס. טורקיה תנסה להבטיח לעצמה השפעה פוליטית. איחוד האמירויות עשויה לקדם את דחלאן. וושינגטון תרצה להבטיח שהמערכת החדשה תשרת את האינטרסים האמריקניים והישראליים.
ובתוך כל המערכת הזאת יעמדו הפלסטינים עצמם, ובעיקר השאלה אם יקבלו את דחלאן כמנהיג או כנציג של גורמים חיצוניים.
לכן מוקדם עדיין לקבוע שמוחמד דחלאן עומד לחזור לעזה ולתפוס בה את השלטון. הדרך לשם רצופה מכשולים.
חמאס עדיין צריכה להחליט אם היא מוכנה לוותר על הנשק שלה ולהסתפק בתפקיד פוליטי, כרגע זה לא נראה באופק.
ישראל צריכה להחליט אם היא מוכנה לנסיגה שתאפשר להנהגה פלסטינית חדשה להתבסס ברצועה. ארה"ב צריכה להחליט עד כמה היא מוכנה ללחוץ על ישראל. ומדינות ערב יצטרכו להסכים על זהות הגורם הפלסטיני שינהל את עזה.
גם התוצאה של הבחירות הבאות בישראל עשויה להשפיע על התהליך.
אבל, פרשנים בכירה בזירה הפלסטינית אמרו לי כי עצם הופעתו המחודשת של מוחמד דחלאן במרכז המגעים היא בעלת משמעות. היא מלמדת שהדיון כבר אינו מתמקד רק בשאלה כיצד מסיימים את המלחמה, אלא בשאלה מי יעצב את היום שאחריה.
להערכתם, אם מוחמד דחלאן אכן יצליח להביא את חמאס לוותר על נשקה בתמורה להישרדות פוליטית, הוא לא רק יחזור לזירה העזתית. הוא עשוי להפוך לאחד האנשים המרכזיים בעיצוב המערכת הפלסטינית החדשה.
ואם המהלך יצליח, השאלה הבאה כבר לא תהיה מי ישלוט בעזה אלא מי ישלוט ביום שאחרי ברשות הפלסטינית כולה.
במובן הזה, מוחמד דחלאן אינו רק מועמד אפשרי לניהול עזה. הוא עשוי להיות חלק מניסיון רחב יותר לבנות מחדש את המערכת הפוליטית הפלסטינית , הפעם באמצעות שילוב של לחץ אמריקני, כוח כלכלי ערבי, אינטרסים ישראליים ואישיות פלסטינית שהודחה מהזירה לפני כמעט שני עשורים.
המאבק על עזה, אם כן, אינו מסתיים עם הפסקת האש. הוא רק משנה צורה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
