המשא ומתן בין איראן לארה"ב ממשיך לכאורה להתקיים כסדרו, אולם, מאחורי הקלעים מתגבשת מציאות שונה לחלוטין, כך מעריכים גורמים מדיניים בכירים.
גורמים ביטחוניים מדווחים כי בקרב ההנהגה האיראנית גוברת התחושה כי ארה"ב אינה עומדת בקצב יישום התחייבויותיה במסגרת מזכר ההבנות שנחתם ב-18 ביוני. בעיני ההנהגה האיראנית, אין מדובר בעיכובים טכניים בלבד אלא במבחן אמינות ראשון של ממשל טראמפ.
לכן, מבחינת איראן, אין כל היגיון לעבור לשלב הבא של המשא ומתן כל עוד הצד השני אינו מיישם בפועל את הסעיפים שעליהם התחייב.
גישה זו נשענת גם על נוסחת היסוד שעליה נבנה מזכר ההבנות, "התחייבות תמורת התחייבות".
מבחינתה של טהראן, כל עוד ארה"ב אינה ממלאת את חלקה, גם איראן אינה מחויבת להתקדם להסכם הסופי. למעשה, ההנהגה האיראנית הופכת את הסעיף הזה לכלי לחץ מדיני שנועד להאט את התהליך ולהגדיל את יכולת המיקוח שלה, כך מעריכים גורמים ביטחוניים.
איראן מסרבת להשתתף בשלב זה בסבב נוסף של שיחות ישירות עם ארה"ב. מבחינתה, המשא ומתן אינו יכול להתקדם על בסיס הבטחות בלבד. תחילה עליה לראות צעדים ממשיים בשטח.
בראש רשימת הדרישות האיראניות עומדת הפסקת הלחימה בכל זירות העימות, ובראשן לבנון.
מבחינת איראן, הירידה בעוצמת הקרבות בלבנון אינה מספיקה. היא דורשת הפסקת אש יציבה, שתלווה בלוח זמנים ברור לנסיגה מלאה של צה"ל משטח לבנון. הדרישה הזו אינה נוגעת רק לחזית הלבנונית, גורמים מדיניים אומרים כי איראן נחושה להציל את ארגון חזבאללה מידי צה"ל ולשמור על כוחו הצבאי.
לכך מצטרפת הדרישה להסרת הסנקציות מעל יצוא הנפט האיראני ושחרור סכום של 12 מיליארד דולר מכספיה המוקפאים בחו"ל. בטהראן רואים בכספים אלה מבחן ראשון לנכונותה של וושינגטון לעמוד בהתחייבויותיה, ולכן כל עיכוב בשחרורם נתפס כהפרה של רוח ההבנות.
אולם הסוגיה הרגישה ביותר היא ללא ספק מיצר הורמוז. איראן אומנם התחייבה לפתוח מחדש את נתיב השיט, אך היא מתנגדת בתוקף לכל מנגנון פיקוח בינלאומי או לכל מעורבות של גורמים זרים בניהול המיצר. מבחינתה, השליטה במעבר הימי החשוב בעולם חייבת להישאר בידי איראן בלבד.
מעבר לכך, טהראן קושרת במכוון את פתיחת מיצר הורמוז ליישום מלא של יתר ההתחייבויות האמריקניות. כל עוד לא תתבסס הפסקת אש קבועה בלבנון, וכל עוד לא ישוחררו הכספים המוקפאים, גם סוגיית הורמוז תישאר פתוחה. בכך הופך המיצר ממעבר ימי לכלי לחץ אסטרטגי ראשון במעלה.
גורמים מדיניים אומרים כי זוהי נקודת המפתח להבנת האסטרטגיה האיראנית החדשה. איראן אינה ממהרת להסלים את העימות עם ארה"ב, אך גם אינה מוותרת על מנופי הלחץ שבידיה. היא מבקשת לנהל את המשבר, לא לפתור אותו במהירות. מבחינתה, הזמן פועל לטובתה כל עוד היא מצליחה להחזיק בקלפים משמעותיים מול ארה"ב.
גם התנהלותה הצבאית של איראן משקפת את השינוי הזה. למרות מה שהיא מגדירה כהפרות של מזכר ההבנות מצד ארה"ב וישראל, היא נמנעה עד כה מלפרק את ההסכם או לפתוח בעימות רחב. במקום זאת היא אימצה מדיניות של תגובה מדודה, המבוססת על עקרון המידתיות. כל תקיפה זוכה לתגובה ממוקדת, וכל זירת עימות מטופלת בנפרד, ללא הרחבת הלחימה לאזור כולו.
עם זאת הולכת ומתחזקת ההערכה בקרב גורמים מדיניים בירושלים כי "הסבלנות האסטרטגית", מושג שליווה במשך שנים את מדיניות החוץ האיראנית, מתקרבת למיצוי.
אם בעבר העדיפה איראן להבליג לאורך זמן גם במחיר של פגיעה בהרתעה שלה, הרי שכיום סף האיפוק שלה נמוך משמעותית מכפי שהיה לפני המלחמה. המשמעות היא שכל הפרה עתידית של ההבנות עלולה להביא לתגובה מהירה, חריפה ומחושבת יותר.
ככל שהיישום של מזכר ההבנות יתעכב, כך ימשיך להצטמצם מרחב האיפוק האיראני, והסיכון למשבר חדש יגדל בהתאם.
גורמים מדיניים אומרים כי הנשיא טראמפ זקוק למיצר הורמוז פתוח, לזרימה רציפה של נפט לשווקים ולהסכם גרעין שיוכל להציג כהישג מדיני, אך מבלי להכיר בזכותה של איראן להפוך את מיצר הורמוז לכלי לגביית תשלומים ולהפגנת ריבונות ביטחונית.
מזכר ההבנות מחייב את איראן לאפשר את חופש השיט בתוך 60 יום, אולם מותיר מחלוקת מהותית באשר לאופן ניהול המיצר ולאפשרות של גביית אגרות מעבר.
גורמים ביטחוניים מעריכים כי המשא ומתן מסתבך גם בשל פערי העמדות בתוך המשטר האיראני.
המחנה האזרחי, המזוהה עם הנשיא מסעוד פזשכיאן, מעוניין בראש ובראשונה בשחרור 6 מיליארד דולר מהכספים האיראניים המוקפאים בקטאר, כדי לצמצם את השפעות המלחמה, הסנקציות והאינפלציה.
מנגד, במשמרות המהפכה רואים במיצר הורמוז נכס אסטרטגי המעניק להם יתרון בזירה הפנימית והאזורית, ואף מקור הכנסה פוטנציאלי.
מבחינת משמרות המהפכה, השליטה במיצר הורמוז חשובה יותר מהזרמת כספים מותנית, ושימור רמת מתיחות מבוקרת מעניק להם אפשרות לטרפד כל הסדר שאינו משרת את האינטרסים שלהם, ובכך גם לחזק את מעמדה של המערכת הצבאית בתוך המשטר.
קאליבאף מעלה את רף הדרישות
לדברי גורמים מדיניים,דבריו של יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קאליבאף שלשום, מעידים על ניסיון איראני להגדיר מחדש את מסגרת המשא ומתן.
לדבריו, המשא ומתן עם ארה"ב הסתיים, ואילו המגעים המתנהלים כעת נועדו אך ורק ליישום מזכר ההבנות, ובייחוד את חמשת סעיפיו הראשונים.
לפי תפיסתו, הסרת המצור הימי, סיום המלחמה ויישום ההבנות הנוגעות ללבנון צריכים להתבצע עוד לפני כל דיון בסוגיות רחבות יותר.
קאליבאף הוציא במפורש את סוגיית העשרת האורניום, יכולות הטילים הבליסטיים והשלוחות של איראן מחוץ למסגרת המשא ומתן, וקבע כי תגובותיה של איראן במיצר הורמוז ובזירה הצבאית יתבססו על העיקרון של "פעולה תמורת פעולה", כלומר תגובה לכל צעד שיינקט נגדה.
לפי גישה זו, כל תקיפה ישראלית בלבנון או כל צעד אמריקני שאיראן תראה בו הפרה של ההבנות עשויים להצדיק תגובה איראנית במפרץ.
משמעות הדבר היא שהיציבות במיצר הורמוז אינה תלויה עוד רק בהתפתחויות במפרץ, אלא גם במתרחש בלבנון.
בנוסף, קאליבאף דיבר על הקמת ועדה משותפת בהשתתפות איראן, ארה"ב ולבנון ועל תפקיד איראני במעקב אחר יישום ההסכם, דבר המעיד על שאיפתה של טהראן לבסס את עצמה כשותפה אזורית שוות מעמד ולא רק כמדינה הנדרשת לעמוד במגבלות בתחום הגרעין.
עמדה זו מתנגשת עם דרישתו של סגן נשיא ארה"ב ג'יי די ואנס, שהדגיש כי כל הסכם חייב לכלול התחייבויות קבועות, מנגנוני פיקוח אפקטיביים ופירוק מלא של תוכנית הגרעין האיראנית.
כאן נחשף הפער העמוק בין הצדדים. איראן רואה במזכר ההבנות הכרה בהישגיה הצבאיים והמדיניים, בעוד שוושינגטון רואה בו שלב ביניים בלבד בדרך להסכם גרעין מחמיר יותר ולהבטחת חופש שיט מלא.
הערה:פורסם לראושנה ב"אפוק"
