לקראת הלוויתו של המנהיג העליון לשעבר של איראן עלי ח'מינאי, אומרים גורמים ביטחוניים בכירים כי המלחמה האחרונה בין ארה"ב וישראל לאיראן לא הסתיימה רק בשינוי המאזן הצבאי במזרח התיכון. היא האיצה תהליך עמוק הרבה יותר המתחולל בתוך איראן עצמה.
הם מעריכים כי לאחר חיסולו של המנהיג העליון עלי ח'מינאי התעצבה בטהראן הנהגה חדשה, השונה במאפייניה מדור המייסדים של המהפכה האסלאמית.
אין פירוש הדבר שהרפובליקה האסלאמית זנחה את האידיאולוגיה שלה או את עקרון שלטון חכם ההלכה. להפך. האידיאולוגיה עדיין מעניקה למשטר את הלגיטימציה שלו. אולם לראשונה זה שנים ארוכות נדמה כי המדינה עצמה, ביטחונה, יציבותה והאינטרסים הלאומיים שלה, תופסים מקום מרכזי יותר במערכת קבלת ההחלטות.
להערכת גורמי הביטחון, מרכז הכובד עבר מן המהפכה אל המדינה.
מושגים כמו ביטחון לאומי, אינטרס מדינתי, יציבות שלטונית ויעילות מוסדית הפכו לשיקולים מרכזיים יותר מבעבר. מדובר בשינוי עדין אך משמעותי. בעבר נתפסה המדינה ככלי למימוש המהפכה. כיום נדמה כי המהפכה משרתת בראש ובראשונה את צורכי המדינה.
המלחמה האיצה את התהליך הזה והעניקה לממסד הצבאי והביטחוני משקל גדול יותר גם בניהול התחומים הפוליטיים, הכלכליים והתקשורתיים, במקביל להיחלשות השיח המהפכני המסורתי.
לדברי הגורמים הביטחוניים,הדור החדש של מקבלי ההחלטות במשמרות המהפכה ובמערכת הביטחון שונה מהותית מן הדור שחולל את המהפכה ב 1979.
הוא לא עוצב על ידי ימי המהפכה, אלא על ידי עשרות שנים של סנקציות, עימותים צבאיים, בידוד בינלאומי ואיומים ביטחוניים. לכן, לצד המחויבות האידיאולוגית, הוא מעניק חשיבות רבה יותר לשימור כוחה של המדינה ולחוסנה הכלכלי והצבאי.
לאחר מותו של עלי ח'מינאי השינוי הזה צף באופן ברור על פני השטח.
להערכת גורמים ביטחוניים, חל שינוי גם ביחסים שבין המדינה לחברה האיראנית.
במהלך המלחמה התגבשה תחושת אחדות סביב איראן עצמה, גם בקרב קבוצות שהובילו חודשים קודם לכן את המחאה נגד המשטר.
אולם ההתלכדות הזו אינה מלמדת על פיוס פנימי. היא נבעה בעיקר מן התחושה שאיראן הפכה יעד למתקפה חיצונית. המתח בין המשטר לבין צעירים, נשים והמעמדות העירוניים לא נעלם, אלא נדחק זמנית הצדה.
במקביל מזהים גורמי הביטחון תהליך מואץ של מיליטריזציה של המשטר בהובלת משמרות המהפכה. עם זאת, הם מעריכים כי המחנה הפרגמטי, ששמר על שתיקה במהלך המלחמה, עשוי לחזור ולהשפיע על עיצוב המדיניות בתקופה הקרובה.
תפיסת הביטחון של איראן השתנתה
השינוי הפנימי בא לידי ביטוי גם במדיניות האזורית.
טהראן אינה מתייחסת עוד למיצר הורמוז, לשותפות עם סין, לתוכנית הטילים הבליסטיים וליחסיה עם בעלי בריתה באזור כנושאים נפרדים, אלא כחלק ממערך כולל של ביטחון לאומי.
איראן החדשה עשויה להפגין פרגמטיות רבה יותר בזירות מסוימות, אך באותה מידה תהיה נחושה יותר להגן על מוקדי הכוח שהיא רואה כחיוניים לביטחונה.
עוד אומרים הגורמים הביטחוניים כי החתימה על מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן המחישה עד כמה הצליחה טהראן להגיע למשא ומתן מעמדת כוח טובה יחסית, למרות חודשים של עימות צבאי ולחץ בינלאומי.
המשטר שרד, מוסדות המדינה המשיכו לפעול, ובעיקר, איראן שמרה על מנופי לחץ משמעותיים ובראשם השליטה במיצר הורמוז, אחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם.
אולם יתרונה של איראן לא נבע רק מכישוריהם של מנהלי המשא ומתן שלה. כוחו של כל משא ומתן נשען בראש ובראשונה על מאזן הכוחות שמאחוריו.
מאז המהפכה האסלאמית בשנת 1979 השקיעה איראן עשרות שנים בבניית רשת השפעה אזורית באמצעות בעלי ברית ומליציות חמושות במזרח התיכון ובראשן חזבאללה בלבנון, גם אם חלק מן הנכסים הללו נשחקו, הם עדיין מעניקים לה עומק אסטרטגי משמעותי.
גם המרכיב האידיאולוגי מילא תפקיד חשוב. עבור ההנהגה האיראנית, המאבק מול ארה"ב וישראל אינו רק עימות מדיני אלא חלק מתפיסת עולם. תפיסה זו העניקה למשטר כושר עמידה גבוה גם בתקופות של לחץ כבד.
ציר ההתנגדות נחלש, אך איראן לא קרסה
עם זאת, אין לטעות במצבה של איראן.
המלחמה האחרונה גבתה ממנה מחיר כבד. נפילת משטרו של בשאר אסד, היחלשות חזבאללה, הפגיעה בחמאס וביתר מרכיבי ציר ההתנגדות צמצמו באופן משמעותי את מרחב ההשפעה שבנתה טהראן במשך שנים.
לכן, גם אם איראן הצליחה להגיע להסכם עם ארה"ב, היא עושה זאת מנקודת פתיחה חלשה יותר מזו שעמדה לרשותה לפני אירועי 7 באוקטובר.
גורמים מדיניים בכירים אומרים כי גם לארצות הברית היו אינטרסים ברורים בקידום ההסכם.
הנשיא דונלד טראמפ ביקש להציג הישג מדיני שיבדל אותו מממשל אובמה ויוכיח כי הצליח להשיג הסכם טוב יותר מאשר הסכם הגרעין בשנת 2015.
מבחינתו, עצם ההגעה להסדר עם איראן לאחר שנים של עימותים הייתה הישג פוליטי חשוב.
כך נוצר מצב שבו שני הצדדים הגיעו לשולחן המשא ומתן מתוך אינטרסים שונים, אך משלימים. איראן ביקשה להבטיח את הישרדות המשטר ולהקל את הלחץ הכלכלי, בעוד שארצות הברית ביקשה למנוע הסלמה אזורית ולהציג הישג דיפלומטי.
עוד אומרים הגורמים המדיניים כי הפרדוקס הגדול של המלחמה הוא שהיא לא השיגה את יעדה המרכזי.
היא אמנם החלישה את ציר ההתנגדות, פגעה בחלק ממוקדי ההשפעה שבנתה איראן במשך עשרות שנים וצמצמה את חופש הפעולה האזורי שלה, אך היא גם האיצה את צמיחתה של הנהגה חדשה בטהראן, הנהגה ממלכתית יותר, מחושבת יותר ופרגמטית יותר.
הנהגה זו מבינה כי הישרדות המשטר אינה נשענת רק על סיסמאות מהפכניות, אלא על שילוב בין עוצמה צבאית, חוסן כלכלי, ניהול מדיני ודיפלומטיה.
במובן הזה, איראן שלאחר ח'מינאי אינה איראן חלשה יותר. היא איראן מסוג אחר. זו עשויה להיות אחת ההתפתחויות האסטרטגיות החשובות ביותר במזרח התיכון מאז אירועי ה-7 באוקטובר 2023.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
