העימות בין ארה"ב לאיראן אינו מתנהל עוד רק בזירה הצבאית או הדיפלומטית. במקביל למאבק על השליטה במפרץ ובמצרי הורמוז, מתנהלת מלחמה כלכלית רחבת היקף שמטרתה לפגוע ביכולתו של המשטר האיראני להמשיך ולממן את פעילותו הצבאית והאזורית. אלא שכמו במשטרי סנקציות קודמים, מי שנושא בנטל הכבד ביותר אינו בהכרח ההנהגה המושחתת של משמרות המהפכה בטהראן, אלא הציבור האיראני, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
המצור הימי שהטילה ארה"ב על נמלי איראן הפך לאחד ממנופי הלחץ המרכזיים במערכה. מטרתו היא לצמצם את יצוא הנפט האיראני , מקור ההכנסה החשוב ביותר של המדינה , ולהקשות על יבוא חומרי גלם, ציוד תעשייתי וסחורות חיוניות. מדובר בפגיעה ישירה במודל הכלכלי של איראן, הנשען במידה רבה על הסחר הימי דרך נמלי הדרום ומיצר הורמוז.
גורמים מדיניים בירושלים מציינים כי על פי הערכות שפורסמו בדוחות כלכליים שונים, למעלה מ־90 אחוזים מסחר החוץ של איראן התנהל עד למשבר דרך נתיב זה, והיקף הסחר הימי השנתי הגיע לכ־110 מיליארד דולר. להערכתם, אם אכן יימשך השיתוק של מרבית הפעילות הימית, עלולים ההפסדים להגיע לכ־435 מיליון דולר ביום, לצד ירידה חדה בהכנסות מנפט , מקור המטבע הזר המרכזי של המדינה.
אחד הסימנים הבולטים לעומק המשבר הוא הפגיעה ביצוא הנפט. לפי דיווחים שונים, יצוא הנפט ומוצריו ירד באופן משמעותי מאז החלת המצור, בעוד שעשרות מיכליות נותרו מעוכבות במימי המפרץ. המשמעות היא לא רק ירידה בהכנסות המדינה, אלא גם פגיעה ביכולתה לממן יבוא, לשמור על יציבות המטבע ולהמשיך במדיניות הסבסוד של מוצרים בסיסיים.
אולם, על פי גורמים ביטחוניים שעוקבים אחר הנעשה באיראן, המשבר הכלכלי אינו נשאר ברמת הנתונים הסטטיסטיים.
הוא מורגש היטב בחיי היומיום של האזרחים. מחירי המזון והמוצרים המיובאים ממשיכים לעלות, מפעלים מתקשים להשיג חומרי גלם, הייצור התעשייתי מואט והאינפלציה, שהייתה ממילא גבוהה עוד לפני פרוץ המשבר, מחריפה עוד יותר. עבור משפחות רבות באיראן מדובר בשחיקה מתמשכת של כוח הקנייה ובירידה ברמת החיים.
הפגיעה אינה מסתכמת בצריכה הפרטית. ככל שהכנסות המדינה מצטמצמות, כך גובר הקושי לממן שירותים ציבוריים, השקעות בתשתיות ופיתוח כלכלי. במקביל, חלק הולך וגדל מהמשאבים מופנה לצרכים ביטחוניים וצבאיים, מגמה העלולה להעמיק עוד יותר את המשבר החברתי והכלכלי.
למרות זאת, ההנהגה האיראנית ממשיכה לשדר מסר של עמידה איתנה. גורמים ביטחוניים אומרים כי משמרות המהפכה מעריכים כי איראן מסוגלת לספוג את הלחץ לאורך זמן רב יותר מיריבותיה, מתוך הנחה שהקהילה הבינלאומית תתקשה להתמודד עם השלכות השיבושים במיצר הורמוז, ותחפש בסופו של דבר הסדר מדיני שיביא להקלה בסנקציות ובמצור.
לדבריהם, מדובר בהימור שכרוך בסיכון לא מבוטל. ככל שהמשבר יתארך, כך יגבר הלחץ על המטבע האיראני, על היציבות הכלכלית ועל המרקם החברתי בתוך המדינה. הניסיון האיראני שנצבר בעשרות שנות סנקציות מלמד כי המשטר יודע לשרוד גם תחת לחץ כבד, אך אינו יכול למנוע לחלוטין את הפגיעה באזרח הפשוט.
למשבר יש גם השלכות בינלאומיות. מיצר הורמוז נותר אחד מנתיבי האנרגיה החשובים בעולם, וכל פגיעה בחופש השיט באזור משפיעה על שוקי הנפט והגז, מייקרת את עלויות ההובלה והביטוח ומגבירה את אי הוודאות בשווקים העולמיים. לכן, המשבר כבר מזמן אינו בעיה איראנית בלבד, אלא סוגיה בעלת השלכות גלובליות.
בסופו של דבר, אומרים גורמים ביטחוניים, המערכה הכלכלית הפכה לחזית מרכזית במאבק בין וושינגטון לטהראן.
ארה"ב מבקשת להחליש את יכולותיו הכלכליות והצבאיות של המשטר באמצעות לחץ מתמשך, בעוד איראן מנסה להוכיח כי היא מסוגלת לשרוד גם תחת מצור. אולם בין שתי האסטרטגיות הללו ניצבים מיליוני אזרחים איראנים, שהופכים מדי יום לקורבנות העיקריים של מלחמת ההתשה הכלכלית.
ככל שהעימות יימשך ללא הסדר מדיני, תגבר השאלה האם המשטר האיראני יצליח להמשיך ולהחזיק מעמד מבלי שהמחיר הכלכלי והחברתי יהפוך לגבוה מכפי שהחברה האיראנית מסוגלת לשאת.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי מנקודת מבט אסטרטגית, השאלה המרכזית אינה רק האם איראן מסוגלת לעמוד לאורך זמן במצור הימי, אלא גם האם הלחץ הכלכלי יצליח לשנות את התנהגות המשטר.
ניסיון העבר מלמד כי הרפובליקה האסלאמית גילתה עמידות גבוהה מול סנקציות, אך המצור הימי הנוכחי פוגע בלב מנגנון הסחר והיצוא שלה באופן חסר תקדים.
לפיכך, הצלחתה של האסטרטגיה האמריקנית לא תימדד רק בהיקף הנזק הכלכלי, אלא בעיקר בשאלה אם תצליח לכפות על טהראן שינוי במדיניותה או שתוביל אותה להסלמה נוספת בזירה האזורית.
