הסכם ההגנה שנחתם במכה בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן הוא הרבה יותר מעוד הסכם צבאי במזרח התיכון. הוא מסמן ניסיון של מדינות באזור לבנות מנגנון הרתעה והגנה שאינו נשען לחלוטין על ארה"ב, כך אומרים גורמים ביטחוניים.
לפי ההסכם, מתקפה חמושה על אחת משלוש המדינות תיחשב מתקפה על כולן. שר החוץ הטורקי הקאן פידאן השווה את מנגנון ההגנה לעקרון הקולקטיבי של סעיף 5 באמנת נאט"ו, אף שהפרטים המבצעיים של ההסכם עדיין לא הושלמו.
דווקא בהסכם הזה בולטת היעדרה של מצרים. קהיר הייתה שותפה למנגנון התיאום המרובע עם סעודיה, טורקיה ופקיסטן, ואף קיימה עם שלוש המדינות דיונים על הביטחון האזורי, אולם כאשר הגיע שלב המעבר ממסגרת התייעצות להסכם הגנה מחייב, מצרים נשארה בחוץ.
השאלה היא מדוע.
התמונה שמצטיירת מהדיווחים האחרונים בתקשורת אינה חדמשמעית. שר החוץ הטורקי פידאן אמר ב־8 באוגוסט כי מצרים עשויה להצטרף להסכם לאחר שיוסדרו כמה סוגיות טכניות. הוא אף הבהיר כי חזונו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן הוא להרחיב את ההסכם מעבר לשלוש המדינות.
אלא שבמקביל פורסמו הערכות של פרשנים ערבים דיווח המבוססות על מקורות סעודיים שלפיהן סעודיה עצמה התנגדה בשלב זה לצירוף מצרים.
לפי ההערכות האלה, ריאד אינה מעוניינת שמצרים תצטרף להסכם "לפחות בשלב הנוכחי", על רקע מתחים מצטברים וחששות סעודיים בנוגע לתפקידה של קהיר בזירה האזורית.
אם ההערכות האלה נכונות, מדובר בהתפתחות חשובה בהרבה מאשר החלטה מצרית טכנית שלא להצטרף לברית.
המשמעות היא שסעודיה, שהייתה במשך שנים אחד התומכים והשותפים המרכזיים של מצרים בעולם הערבי, בוחנת מחדש את הערך הביטחוני של השותפות עם קהיר. לפי אותן הערכות, בריאד קיימת אכזבה מתפקידה של מצרים בעימותים האזוריים, ובפרט מהתנהלותה בזירה התימנית ובמלחמה האחרונה מול איראן.
חשוב להדגיש, מדובר בטענות של מקורות סעודיים שאינן מגובות בשלב זה בהודעה רשמית של ממשלת סעודיה.
עיתון "אל-אחבאר" הלבנוני, המזוהה עם חיזבאללה, דיווח ב-12 באוגוסט מפי מקורות "יודעי דבר" במצרים כי אין בכוונת קהיר להצטרף בעתיד הקרוב להסכם מכה, ברית ההגנה משותפת בין סעודיה, טורקיה ופקיסטן. עוד דווח כי קהיר לא תתחייב כרגע "למסגרת צבאית המבוססת על התחייבויות הגנה הדדיות", למרות קשריה עם אותן מדינות. נטען כי היא מנסה לשמור על מידה מסוימת של ניטרליות, "במיוחד כשהיא ממשיכה למלא תפקיד של מתווכת".
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי לצד האפשרות שסעודיה הסתייגה מצירוף מצרים, קיימת גם סיבה מצרית ברורה שלא למהר להצטרף.
ההסכם אינו רק מסגרת לשיתוף פעולה צבאי. הוא קובע עיקרון של הגנה הדדית במקרה של התקפה על אחת המדינות. בכך הוא עלול ליצור עבור מצרים התחייבות להשתתף בעימות שאינו קשור בהכרח לאינטרסים הישירים שלה.
גם פרשנים מצרים מצביעים על כך שתפיסת האיומים של קהיר שונה מזו של סעודיה. מצרים מתמודדת עם שורה של אתגרים בגבולותיה ובסביבתה הקרובה, בלוב, סודאן, עזה, הים האדום, חצי האי סיני וסוגיית מי הנילוס ולכן אינה בהכרח מעוניינת להתחייב מראש למלחמה בזירה המפרצית.
מומחים מצרים צוטטו גם בתקשורת הערבית באומרם כי קהיר מעדיפה מסגרות של שיתוף פעולה ותיאום ישיר על פני הצטרפות לבריתות צבאיות רחבות.
יש לכך גם מימד משפטי, פרשנים ערבים מציינים כי החוקה המצרית קובעת הליכים מיוחדים להכרזת מלחמה ולשליחת הכוחות המזוינים למשימה קרבית מחוץ לגבולות המדינה, לרבות אישורים של מוסדות המדינה והפרלמנט. התחייבות אוטומטית לברית הגנה אזורית עלולה לכן ליצור לקהיר מגבלה פוליטית ומשפטית.
להערכת גורמים ביטחוניים,מעבר לשיקולים הצבאיים קיים שיקול אסטרטגי חשוב עוד יותר והוא שמצרים אינה רוצה לוותר על מעמדה כמתווכת.
אם קהיר תצטרף לברית הגנה המזוהה עם ציר סעודי-טורקי-פקיסטני, היא עלולה להיתפס כצד בעימות האזורי ולא כמדינה שמסוגלת לדבר עם כל הצדדים.
הדבר חשוב במיוחד בתקופה שבה מצרים מבקשת לשמר ערוצי קשר עם איראן ועם ארה"ב במקביל. מבחינת קהיר, חופש פעולה דיפלומטי עשוי להיות נכס אסטרטגי חשוב יותר מהתחייבות לברית צבאית חדשה.
זו גם הסיבה שאין לראות בהיעדרותה של מצרים מהסכם מכה הוכחה לכך שהיא התרחקה לחלוטין מסעודיה, טורקיה ופקיסטן.
להיפך,היא עדיין חלק ממסגרת התיאום המרובעת עם שלוש המדינות. אלא שיש הבדל בין פורום להתייעצות ולתיאום לבין ברית המחייבת את המשתתפות להגן זו על זו במקרה של התקפה.
במשך עשרות שנים נתפסה מצרים כמעצמה הצבאית והמדינית המרכזית בעולם הערבי. הצבא המצרי הוא הגדול והוותיק באזור, ולקהיר היה תפקיד מרכזי כמעט בכל משבר אזורי , מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ועד המלחמות במפרץ ובים האדום.
אולם, לדברי גורמים ביטחוניים, הסכם מכה מציג מציאות חדשה,סעודיה, שהייתה במשך שנים תלויה במידה רבה בארה"ב, מחפשת כיום מסגרות ביטחוניות נוספות.
טורקיה נכנסת לתפקיד מרכזי יותר במערך הביטחון האזורי, ופקיסטן מביאה איתה כוח צבאי משמעותי ויחסים מיוחדים עם מדינות המפרץ. ההסכם נועד לחזק הרתעה קולקטיבית וליצור יכולת תגובה משותפת, והוא פתוח עקרונית להתרחבות למדינות נוספות.
ובכל זאת, מצרים , המדינה הערבית בעלת הצבא הגדול ביותר , אינה בין החותמות,זהו שינוי סמלי חשוב.
להערכת גורמים ביטחוניים בכירים,המשמעות הרחבה יותר של הסכם מכה היא שהמערכת הערבית המסורתית עוברת שינוי.
בעבר, כאשר מדינות ערב התמודדו עם איום אזורי, מצרים הייתה כמעט תמיד חלק מרכזי מהתמונה. כיום מדינות כמו סעודיה מוכנות לבנות מסגרות ביטחוניות חדשות עם טורקיה ופקיסטן, גם בלי מצרים.
ומנגד, טורקיה עצמה עדיין מעוניינת בהרחבת ההסכם ומציגה את מצרים כמועמדת אפשרית להצטרפות בעתיד. כלומר, הדלת לקהיר לא נסגרה.
לכן מוקדם מדי לקבוע שמצרים "נדחקה החוצה" מן הסדר האזורי החדש.
אבל כבר עכשיו ניתן לקבוע דבר אחד, מצרים אינה עוד המדינה היחידה שבאמצעותה עובר הכוח הערבי.
המערכת החדשה מתפזרת בין כמה מוקדי כוח, בין ריאד, אנקרה, איסלמבאד וקהיר וכל אחת מהן מנסה לעצב לעצמה תפקיד אחר.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי היעדרותה של מצרים מהסכם מכה אינה רק שאלה של מי חתום עליו ומי לא.
היא משקפת מאבק עמוק יותר על השאלה מי יגדיר את הסדר הביטחוני החדש במזרח התיכון, ומי יישאר מחוץ לחדר כאשר מתקבלות ההחלטות החשובות.
ובמובן הזה, הסיפור האמיתי של הסכם מכה אינו רק הברית שנחתמה במכה , אלא גם המדינה הערבית החשובה ביותר שנשארה מחוץ לה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
