במשך שנים התגאתה ההנהגה האיראנית ביכולתה לשרוד תחת סנקציות, לעקוף את המצור הכלכלי ולנהל את המדינה גם בתנאים של לחץ בינלאומי כבד. אלא שבשבועות האחרונים משתנה הטון בטהראן.
יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף, שר החוץ עבאס עראקצ'י, הנשיא מסעוד פזשכיאן ובכירים כלכליים נוספים משמיעים אזהרות הולכות וגוברות באשר למצבה של הכלכלה האיראנית.
אין מדובר עוד בהצהרות כלליות על "קשיים" או בניסיון להסביר לציבור מדוע הסנקציות פוגעות במדינה. המסר החדש הוא חריף יותר, המלחמה והלחץ הכלכלי מתחילים לחדור אל לב החברה האיראנית, והמשטר חושש מההשלכות.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי השאלה המרכזית אינה בהכרח האם איראן עומדת לקרוס מחר בבוקר. השאלה היא האם נוצרה לראשונה הצטברות של לחצים העלולה לערער את יכולתו של המשטר לנהל מלחמה ממושכת ולשמור על יציבות פנימית.
מה השתנה ברטוריקה האיראנית?
אחד הסימנים המדאיגים ביותר עבור טהראן הוא השינוי בשיח של ההנהגה.
במשך שנים המסר היה שהסנקציות אינן מצליחות לשבור את איראן. המשטר הדגיש את יכולת ההסתגלות שלו, את קשריו עם סין ואת מערכות המסחר האלטרנטיביות שפיתח,כעת בכירים איראנים מדברים בשפה אחרת.
יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף הזהיר שכוח צבאי לבדו אינו מספיק כדי להבטיח את שרידות המשטר. הנשיא פזשכיאן הודה שהמלחמה פגעה בהכנסות הנפט והביאה לעליית מחירים, ואחד מבכירי הממשל אף הודה כי הסנקציות מאלצות את איראן למכור נפט בחשאי באמצעות מתווכים, בלי ודאות מתי יגיע הכסף לקופת המדינה.
להערכת גורמים ביטחוניים,זהו שינוי משמעותי, כאשר הנהגה מדברת בפומבי על הקשר בין המצב הכלכלי לבין יציבות המשטר, היא למעשה מאותתת שהבעיה אינה רק כלכלית אלא גם פוליטית וביטחונית.
הנתונים הכלכליים מצביעים על החרפה משמעותית,האינפלציה השנתית באיראן הגיעה ביולי לכ-66%, מחירי הצרכן עלו בכ-88% בחישוב שנתי ואינפלציית המזון הגיעה לכ-128%.
במקביל, שכר המינימום במונחי דולר ירד מכ-105 דולר לכ-86 דולר מאז סוף מרץ.
מאחורי המספרים הללו מסתתרת מציאות חברתית קשה, על פי דיווחים בתקשורת האיראנית, משפחות איראניות מתקשות יותר ויותר לרכוש מוצרי יסוד, בעוד שחלקן מתמודדות גם עם אובדן מקומות עבודה ועם שחיקת ערך החסכונות.
וזה בדיוק המקום, אומרים גורמים ביטחוניים, שבו משבר כלכלי הופך לאיום פוליטי.
המשטר האיראני הצליח במשך שנים לספוג ירידה ברמת החיים כל עוד הציבור האמין שהמצב זמני ושאיראן מסוגלת להתמודד עם הלחצים מבחוץ. אבל כאשר האזרח מרגיש שהמלחמה והסנקציות פוגעות ישירות ביכולתו לקנות מזון, לשלם חשבונות ולהחזיק מקום עבודה, הסבל הכלכלי עלול להפוך למחאה פוליטית.
לדברי הגורמים הביטחוניים, הבעיה האסטרטגית הגדולה ביותר של איראן היא הנפט.
הכלכלה האיראנית תלויה במידה משמעותית בהכנסות מיצוא אנרגיה, הן למימון הוצאות המדינה והן לרכישת מוצרים מחו"ל.
אלא שהסנקציות והלחץ הימי מקשים לא רק על מכירת הנפט אלא גם על כל השרשרת שמגיעה לאחר מכן, הובלתו, קבלת התשלום והעברת הכספים לאיראן.
טהראן אמנם מצאה במשך השנים דרכים לעקוף את הסנקציות. היא משתמשת בחברות קש, מתווכים, ציי מכליות מורכבים ומערכות פיננסיות בלתי רשמיות.
אבל כל שכבה נוספת של הסתרה מייקרת את התהליך ומקטינה את ההכנסה שמגיעה בפועל לקופת המדינה.
במילים אחרות, איראן עדיין יכולה למכור נפט, אבל השאלה היא כמה מהכסף מצליחה המדינה לקבל לידיה וכמה זמן תוכל להמשיך לעשות זאת תחת לחץ גובר.
מבחינת ארה"ב, המערכה הכלכלית אינה מסתיימת בהטלת סנקציות על חברות איראניות.
המטרה היא לפגוע בכל שרשרת ההכנסות של איראן, מיצוא הנפט ועד למערכת הבנקאית והעברות הכספים.
שר האוצר האמריקני סקוט בסנט כבר התחייב להטיל את מה שכינה "הסנקציות הקשות ביותר בהיסטוריה", והממשל האמריקני מזהיר מדינות וחברות המסייעות לטהראן כי הן עצמן עלולות להיפגע מסנקציות משניות.
אם המדיניות הזו תימשך, אומרים גורמים ביטחוניים, איראן תעמוד בפני דילמה קשה, להמשיך ולהשקיע משאבים במלחמה ובמערכת הביטחון, או להפנות יותר משאבים לייצוב הכלכלה ולמניעת הידרדרות חברתית.
עם זאת,מדגישים גורמים ביטחוניים, מי שממהר להסיק מכך שהמשטר האיראני עומד בפני קריסה עלול לטעות.
איראן שרדה עשרות שנים של סנקציות, פיתחה מנגנוני עקיפה והעמיקה את קשריה הכלכליים עם סין ומדינות נוספות.
למשטר יש גם ניסיון רב בניהול כלכלה בתנאי משבר, והוא יודע להפעיל מנגנוני פיקוח, לדכא מחאות ולהעביר את עיקר הנטל הכלכלי אל הציבור.
לכן חשוב להבחין בין כלכלה במשבר לבין כלכלה בקריסה.
הכלכלה האיראנית עדיין פועלת, הנפט עדיין נמכר, המסחר עדיין מתקיים, והמדינה עדיין מסוגלת לממן חלק ניכר ממנגנוני הביטחון שלה.
אולם,הסכנה האמיתית נמצאת בהצטברות התהליכים,ירידה בהכנסות הנפט, קושי בהעברות כספים, אינפלציה חריגה, מחירי מזון גבוהים, ירידה בערך המטבע, מחסור באנרגיה, בעיות במערכת הבנקאית ולחץ ימי , כל אלה מתרחשים במקביל.
כל אחד מהגורמים הללו ניתן אולי לניהול. השאלה היא מה קורה כאשר כולם פועלים בו זמנית.
זהו בדיוק התרחיש שמדאיג את ההנהגה האיראנית.
משטר יכול לשרוד אינפלציה. הוא יכול לשרוד סנקציות. הוא יכול לשרוד ירידה בהכנסות הנפט. הוא יכול אפילו לשרוד מחאות.
אבל להערכת גורמים ביטחוניים, השילוב בין כל הגורמים הללו, לאורך זמן, עלול ליצור משבר שקשה יותר לשלוט בו.
לכן האזהרות החוזרות של קאליבאף, עראקצ'י ופזשכיאן חשובות כל כך.
הן אינן בהכרח סימן לכך שהמשטר האיראני עומד בפני נפילה מיידית. הן כן מעידות שההנהגה בטהראן מבינה שהמערכה אינה מתנהלת רק בשדה הקרב.
החזית הכלכלית עלולה להתברר כחזית האסטרטגית החשובה ביותר.
אם איראן תצליח להמשיך למכור נפט, להשיג מטבע זר, לשמור על פעילות מסחרית ולמנוע התפרצות חברתית, היא עשויה להמשיך לשרוד גם תחת לחץ כבד.
אבל אם ארה"ב תצליח לנתק בהדרגה את מקורות ההכנסה של איראן, לפגוע ביכולת להעביר כספים ולגרום להעמקת האינפלציה והאבטלה, המשבר הכלכלי עלול להפוך למשבר פוליטי.
ואז השאלה כבר לא תהיה רק האם איראן מסוגלת להמשיך את המלחמה.
השאלה תהיה האם המשטר האיראני מסוגל לממן את המלחמה מבלי שהמלחמה עצמה תערער את היציבות שעליה נשען המשטר.
זו עשויה להיות נקודת המבחן האמיתית של הרפובליקה האסלאמית בחודשים הקרובים.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
