פרשת הסרט ״נז״א״ אינה הבעיה, אלא הסימפטום, הבעיה היא שישראל נכנסת שוב ושוב למערכה התודעתית הבינלאומית אחרי שהקרב כבר החל והנרטיב כבר נקבע. פרסום הסרט והסערה הבינלאומית סביבו צריכים לשמש עבור ישראל לא רק עילה לתגובה חריפה נגד יוצריו, אלא בעיקר קריאת השכמה, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים בישראל.
הסרט זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה ומציג טענות קשות נגד צה״ל, המבוססות בין היתר על עדויות אנונימיות של מי שהוצגו כחיילים ואנשי מודיעין ישראלים. צה״ל דחה את הטענות וטען כי זהות חלק מהמרואיינים אינה ניתנת לאימות וכי הסרט כולל טענות הסותרות את המציאות המבצעית והמשפטית.
אבל לדברי גורמים בכירים, הבעיה האמיתית גדולה הרבה יותר מסרט אחד.
במשך שנים ישראל מוצאת את עצמה מגיבה לאחר שהנרטיב כבר נקבע בזירה הבינלאומית. גורמים עוינים מגדירים את הסיפור, כלי התקשורת בעולם מאמצים אותו, ארגונים בינלאומיים מגיבים אליו, ורק אז ישראל מנסה להסביר, להכחיש ולהציג את העובדות מנקודת מבטה.
״זו אינה דרך פעולה מספקת למדינה הנמצאת במערכה בינלאומית מתמשכת״, אומר גורם מדיני בכיר.
הזירה התודעתית אינה עוד זירת הסברה שולית, גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי היא הפכה לחזית אסטרטגית שיש לה השלכות ישירות על הביטחון הלאומי, על מעמדה המדיני של ישראל ועל חופש הפעולה שלה.
דעת הקהל בעולם משפיעה על ממשלות, פרלמנטים, מערכות משפט וארגונים בינלאומיים. לכן ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתייחס למערכה הזאת רק כאשר מתפרסם סרט, דו"ח או קמפיין נגדה.
נראה כי הרמטכ״ל אייל זמיר הבין את גודל הבעיה בעקבות פרסום הסרט. בדיון שקיים בצה״ל הוא דרש מאמץ לאומי ובינלאומי רחב בתחום ההסברה, בשיתוף משרד החוץ, משרד המשפטים, מערך ההסברה הלאומי וגופים נוספים, והורה על הקמת צוות רב תחומי לבחינת דרכי הפעולה.
אלא שישראל זקוקה ליותר מצוות אד הוק בעקבות סרט או אירוע תקשורתי בודד. לדברי גורמים מדיניים בכירים, היא זקוקה למערך תודעה לאומי קבוע, מקצועי ומתואם, שיפעל באופן שוטף, יוזם והתקפי ולא רק בעת משבר.
לדבריהם,מערך כזה צריך להיות למעשה חדר המלחמה הלאומי של ישראל בזירה הבינלאומית. לא עוד גוף הסברה שממתין לאירוע הבא, אלא מערכת שמזהה מראש איומים תודעתיים, קובעת את האסטרטגיה, מפעילה את הגופים הרלוונטיים ויוזמת מתקפות תקשורתיות ממוקדות ברחבי העולם. ישראל אינה צריכה רק להסביר את עצמה טוב יותר, היא צריכה ללמוד ליזום את סדר היום.
המערך הזה צריך לרכז את היכולות ההסברתיות והתודעתיות שכבר קיימות במדינה, מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ, דובר צה״ל, מתפ״ש, דוברות שב״כ והגורמים המשפטיים הרלוונטיים.
אין הכוונה לבטל את העצמאות המקצועית של הגופים האלה או להפוך אותם לגוף אחד. הכוונה היא ליצור גוף מתאם ברמה הלאומית שיקבע את האסטרטגיה, יזהה מראש איומים תודעתיים, יקבע סדרי עדיפויות ויוודא שכל הגופים פועלים על פי קו אסטרטגי משותף. גוף שיידע להפעיל את כל היכולות הקיימות במדינה לפני שהנרטיב של הצד השני מתבסס ונצרב בתודעה הבינלאומית.
לדברי גורמים מדיניים, בראש מערך התודעה הלאומי החדש צריך לעמוד אדם בעל ניסיון רחב במדיניות ציבורית, דיפלומטיה ציבורית, תקשורת בינלאומית והמערכה התודעתית. לא בהכרח פוליטיקאי ולא בהכרח איש צבא או דיפלומט. מדובר בתפקיד המחייב יכולת לחבר בין עולמות שונים, מודיעין, משפט, דיפלומטיה, תקשורת, רשתות חברתיות ומדיניות.
לצד ראש המערך צריכה לפעול ועדת היגוי בכירה, שתכלול נציגים של מערכת הביטחון, משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, משרד המשפטים ואנשי מקצוע בתחומי התקשורת והדיגיטל. הוועדה תקבע את הקווים האסטרטגיים של ישראל בזירה הבינלאומית ותוודא שהמסרים אינם משתנים מגוף לגוף וממשבר למשבר.
גם דוברות שב״כ צריכה להיות חלק מהמערך. השב״כ מחזיק בידע מודיעיני ובחומרים הנוגעים ישירות לפעילות חמאס, לתשתיות הטרור, לסיכול פיגועים ולפעילותם של גורמים המעורבים במערכה נגד ישראל. חלק מהמידע הזה אינו מתורגם בזמן ובאופן שיטתי לחומרים שניתן להשתמש בהם בזירה הבינלאומית.
הכוונה אינה להפוך את השב״כ לגוף הסברה. תפקידו של השב״כ הוא להמשיך לעסוק במודיעין ובסיכול טרור. אבל צריך להיות מנגנון קבוע שיזהה, בכפוף למגבלות ביטחון המידע, איזה מידע ניתן לחשיפה, באיזה עיתוי ובאיזו זירה, ויהפוך אותו לחומר אמין, מתועד ורב לשוני.
הדבר נכון גם לגבי צה״ל. המערכה הבינלאומית נגד הטענות הנוגעות למדיניות ישראל ולפעילות צה״ל אינה יכולה להיות מוטלת בעיקר על דובר צה״ל.
צה״ל צריך לספק את העובדות, הנתונים, התיעוד והמידע המבצעי שניתן לפרסום. המדינה צריכה להוביל את המערכה המדינית, המשפטית וההסברתית מול ממשלות, ארגונים בינלאומיים, כלי תקשורת וגורמים משפטיים בחו״ל.
זהו הבדל מהותי, צה״ל אינו אמור להיות המדינה,. המדינה צריכה להגן על צה״ל בזירה הבינלאומית באמצעות כלל הכלים העומדים לרשותה.
לישראל יש גם בעיה נוספת, הפער בין כמות החומר הקיים לבין היכולת להשתמש בו. ישראל מחזיקה בכמות עצומה של מידע, תיעוד, סרטונים, עדויות וחומרים מודיעיניים הנוגעים למתקפת 7 באוקטובר ולפעילות חמאס. ישראל מציגה גם ראיות ומידע על השימוש שעושה חמאס בסביבה אזרחית ובתשתיות אזרחיות לצורכי פעילות טרור. צה״ל עצמו טוען כי חמאס פועל באופן שיטתי מתוך הסביבה האזרחית ומשלב תשתיות טרור בקרב האוכלוסייה.
דווקא אחרי 7 באוקטובר נחשף במלוא העוצמה הפער הזה. מצד אחד הצטבר בידי ישראל חומר מודיעיני ותיעודי עצום על מתקפת הטרור ועל פעילות חמאס, ומצד שני ישראל עדיין מתקשה להפוך את החומר הזה למערכה בינלאומית סדורה, נגישה ואפקטיבית.
עצם קיומו של החומר אינו מספיק. צריך לדעת לספר את הסיפור, להציג את העובדות בשפות שונות, להתאים אותן לקהלים שונים ולהביא אותן בעיתוי הנכון והיעיל אל הזירות שבהן מתנהל הוויכוח.
המסר המיועד לממשל אמריקני אינו בהכרח המסר המיועד לסטודנטים באוניברסיטה בלונדון, והמסר המיועד לעיתונאי צרפתי אינו המסר המיועד לקהל הערבי. מערך תודעה לאומי צריך לדעת לפלח את הקהלים ולבנות לכל אחד מהם שפה, דוברים וחומרים המתאימים לו.
המערכה גם אינה יכולה להתנהל רק באנגלית. ישראל חייבת לפעול באופן שיטתי בערבית, בשפות אירופיות ובשפות נוספות, באמצעות דוברים ואנשי תקשורת שמכירים את התרבות ואת השיח המקומי ולא רק באמצעות תרגום מכני של מסרים ישראליים.
הזירה הבינלאומית אינה מורכבת רק מממשלות. היא כוללת כלי תקשורת, רשתות חברתיות, אוניברסיטאות, ארגוני זכויות אדם, פרלמנטים, משפיענים, אנשי תרבות, משפטנים וציבור רחב שאינו מכיר בהכרח את המציאות במזרח התיכון. כאשר ישראל אינה נמצאת שם באופן יזום, אחרים ממלאים את החלל.
גורמי ביטחון בכירים בישראל מזהים בשנים האחרונות גם את פעילותן של מדינות וגורמים זרים בזירה התודעתית נגד ישראל, ובראשם קטאר, שלדבריהם היא משקיעה בכך הון עתק ועושה שימוש במשאבים, בתקשורת ובקשרים בינלאומיים כדי לקדם מסרים עוינים לישראל.
קטאר היא דוגמה לאופן שבו מדינה יכולה להשתמש בכסף, בתקשורת, בקשרים בינלאומיים ובמוסדות השפעה כדי לעצב נרטיבים בזירה העולמית. לדברי אותם גורמים, ישראל צריכה למפות את הרשתות, הגופים והמסרים הפועלים נגדה ולהבין כיצד הם מתפשטים בזירה הבינלאומית, במקום להסתפק בתגובה נקודתית לכל אירוע.
המערכה הזאת אינה יכולה להתנהל רק במגננה, אומרים גורמים מדיניים. ישראל צריכה לעבור ממדיניות של תגובה למדיניות של יוזמה והתקפה תקשורתית.
במקום להמתין לסרט הבא, לדוח הבא או לקמפיין הבא, צריך לזהות מראש את הנושאים שבהם צפויה מתקפה, להכין את התשתית העובדתית והמשפטית ולפעול לפני שהנרטיב מתבסס ונצרב בתודעה הבינלאומית.
גם בתחום המשפטי נדרשת חשיבה אחרת. ישראל צריכה לחזק את מנגנוני הבדיקה והחקירה העצמאיים שלה כאשר עולה חשד ממשי להפרת החוק. צה״ל עצמו מציין כי חשדות קונקרטיים להפרות דין נבדקים וכי במקרים המתאימים ננקטים הליכים נגד המעורבים.
מערכת אכיפה ישראלית אפקטיבית ושקופה אינה רק צורך משפטי, היא גם מרכיב חשוב במערכה הבינלאומית. כאשר ישראל בודקת בעצמה טענות קונקרטיות, מפרסמת את ממצאי הבדיקות במקרים שבהם הדבר אפשרי וממצה את הדין כאשר נמצאות עבירות, היא מחזקת את הטענה שמדובר במדינה בעלת מנגנוני אכיפה עצמאיים ולא במדינה שמסרבת לבדוק את התנהלות כוחותיה.
אלא שגם המערכה התודעתית של ישראל מתחילה בתוך ישראל.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי שרים וחברי כנסת חייבים להבין שכל אמירה שלהם יכולה להפוך בתוך דקות לחומר גלם בקמפיין בינלאומי נגד ישראל. שר ישראלי צריך להבין שהמילים שהוא אומר בישראל בבוקר יכולות להופיע בצהריים בכותרת של עיתון אירופי ולהפוך בערב לחלק מחומר מדיני או משפטי נגד ישראל.
התבטאויות חריפות על השמדת רצועת עזה או על פגיעה באוכלוסייה אזרחית אינן נשארות בזירה הפוליטית הישראלית. הן מתורגמות, מופצות, מצוטטות ומוצגות לעולם כעמדה רשמית של מדינת ישראל.
לכן מערך תודעה לאומי חייב לכלול גם משמעת מסרים בדרג המדיני. אין פירוש הדבר למנוע מחלוקת פוליטית או חופש ביטוי. פירוש הדבר להבין שהממשלה מנהלת במקביל שתי זירות, את הזירה הפנימית ואת הזירה הבינלאומית, וכי לאמירות של השרים יש משמעות ישירה גם במערכה על הלגיטימציה של ישראל.
פרשת ״נז״א״ צריכה אפוא להיות הרבה יותר מעוד עימות בין ממשלת ישראל לבין יוצרי סרט. היא צריכה להיות נקודת מפנה בחשיבה הישראלית שתביא להפקת לקחים.
ישראל השקיעה במשך שנים סכומי עתק בביטחון, במודיעין, בטכנולוגיה וביכולות צבאיות. אבל מול המערכה הבינלאומית על התודעה, היא עדיין פועלת במידה רבה באמצעות אוסף של גופים שכל אחד מהם עושה את עבודתו, בלי יד מרכזית שמחברת את התמונה כולה.
״זה בדיוק מה שצריך להשתנות״, אומר גורם מדיני בכיר.
לדבריו, ישראל אינה זקוקה ל״משרד תעמולה״. היא זקוקה למערכת מקצועית של תקשורת אסטרטגית לאומית, שתדע לחבר בין מודיעין, עובדות, משפט, דיפלומטיה, תקשורת ודיגיטל. מערכת שתפעל מתחת לרדאר המודיעיני לפני שהאיום התודעתי הופך למשבר בינלאומי, ותדע להפעיל במהירות את כל הכלים העומדים לרשות המדינה.
במלחמה המודרנית לא מספיק לנצח בשדה הקרב. צריך לדעת גם מי מספר לעולם מה התרחש בו.
ישראל השקיעה שנים בבניית כוח צבאי ומודיעיני. הגיע הזמן שתבנה באותה רצינות גם את הכוח התודעתי שלה, אומר גורם מדיני בכיר.
אם ישראל תמשיך להגיע לזירה הבינלאומית רק לאחר שהסיפור כבר נקבע ונצרב בתודעה, היא תמשיך לרדוף אחרי האירועים. אם היא תבנה מערך תודעה לאומי מקצועי, מתואם ויוזם, היא תוכל לפחות להבטיח שבמערכה החשובה הזאת היא לא תוותר מראש על זירת הקרב.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
