העולם הערבי עוקב מקרוב אחר מערכת הבחירות בישראל, והצהרתו של יו"ר מפלגת "ישראל ביתנו" אביגדור ליברמן בדבר האפשרות להעביר לירדן אחריות ביטחונית ומנהלית על שטחי A ו-B ביהודה ושומרון עוררה עניין רב בתקשורת הערבית.
אלא שבשלב הזה מדובר בעיקר בעניין תקשורתי ולא בתגובה מדינית.
נכון לשעה זו, הדיווחים בתקשורת הערבית הם בעיקר אינפורמטיביים ומתמקדים בדבריו של ליברמן ובתגובות שעוררו בישראל.
עד כה אין תגובה רשמית ירדנית להצעה, וגם בזירה הפלסטינית לא נרשמה תגובה רשמית לתוכן ההצעה.
הדבר מעניין בפני עצמו, ההצעה נוגעת ישירות לשני הצדדים שאמורים להיות שותפים מרכזיים ביישומה, ירדן והרש"פ, אך בשלב הזה עיקר הדיון מתקיים בתוך ישראל.
העולם הערבי ממתין להתפתחויות
הדיווחים הערביים מתמקדים בעיקר בעצם הצעתו של ליברמן ובסערה הפוליטית שהיא עוררה בישראל. ליברמן אמר תחילה בריאיון כי ירדן צריכה לקבל אחריות על שטחים B ו C ואף העלה אפשרות להכנסת צבא ירדני או להקמת גדודים תחת פיקוד ירדני.
בהמשך הבהיר כי כוונתו היא לשטחי A ו B וכי ישראל צריכה לשמור על שליטה מלאה בשטח C, הוא הגדיר את הרעיון כחלק מ"קונפדרציה ישראלית ירדנית".
המערכת הערבית עדיין נמצאת בשלב ההמתנה. היא בוחנת אם מדובר ברעיון פוליטי של ליברמן במסגרת מערכת הבחירות בישראל, או ביוזמה שעשויה להפוך בעתיד למדיניות של ממשלה ישראלית.
ההיתכנות של ההצעה תלויה בראש ובראשונה בשאלה הפוליטית, כל עוד ליברמן הוא ראש מפלגה באופוזיציה, מדובר בהצעה מדינית שלו. אם הוא לא יהיה ראש הממשלה ולא יהיה שותף מרכזי בקביעת המדיניות, המשמעות המעשית שלה תהיה מוגבלת.
אם לעומת זאת ליברמן יגיע לראשות הממשלה או יהיה גורם מרכזי בהרכבת הממשלה הבאה, ההצעה עשויה להפוך מנושא במערכת הבחירות לשאלה מדינית וביטחונית.
ירדן כבר ויתרה על הקשר ליהודה ושומרון
ב־31 ביולי 1988 הודיע המלך חוסיין על ניתוק הקשרים המשפטיים והמנהליים בין ירדן לגדה המערבית, למעט סוגיית המקומות הקדושים בירושלים. חוסיין הסביר אז כי המהלך נועד לחזק את הזהות הלאומית הפלסטינית ולתת לפלסטינים אפשרות לממש את זכותם להגדרה עצמית.
למעשה, ירדן ויתרה אז על הקשר המנהלי והמשפטי שהיה לה עם הגדה המערבית והכירה בכך שהייצוג הלאומי של הפלסטינים מצוי בידי אש"ף.
מאז עברו 38 שנים. ירדן חתמה על הסכם שלום עם ישראל, והמערכת המדינית במזרח התיכון השתנתה לחלוטין.
לכן הצעת ליברמן אינה רק הצעה להכניס כוח ירדני לשטחי A ו B היא מעלה מחדש שאלה שירדן סגרה מבחינתה ב־1988, האם לקבל על עצמה שוב אחריות ישירה כלשהי על הנעשה בשטחי יהודה ושומרון.
ומה עם הסכמי אוסלו?
גורמים מדיניים בישראל אומרים כי ההצעה מעוררת גם שאלה ביחס למסגרת שנקבעה בהסכמי אוסלו.
הסכם אוסלו חילק את הגדה המערבית לשלושה אזורים וקבע חלוקת סמכויות בין ישראל לרש"פ. בשטח A קיבלה הרשות הפלסטינית אחריות על הביטחון הפנימי ועל הסדר הציבורי. בשטח B הועברה לרשות האחריות לסדר הציבורי של הפלסטינים, בעוד ישראל שמרה על האחריות העליונה לביטחון, להגנת ישראלים ולמאבק בטרור. במקביל, ישראל שמרה על האחריות לביטחון החיצוני ועל האחריות הכוללת לביטחון הישראלים.
לכן הכנסת גורם ירדני לשטחי A ו B אינה שינוי טכני של זהות הכוח המנהל את האוכלוסייה הפלסטינית. היא דורשת שינוי מהותי במבנה הביטחוני והמנהלי שנקבע במסגרת הסכמי הביניים.
הסכם אוסלו קובע גם כי מלבד המשטרה הפלסטינית וכוחות הביטחון הישראליים, לא יוקמו או יפעלו בגדה המערבית כוחות מזוינים אחרים. הכנסת כוח ירדני תחייב איפוא הסדרה והסכמה מדינית חדשה.
הסיכון הביטחוני: מי יהיה אחראי?
גורמים ביטחוניים אומרים כי הכנסת צבא ערבי זר ליהודה ושומרון עלולה ליצור סיכון ביטחוני חדש במקום לפתור את בעיית הוואקום השלטוני.
השאלה אינה רק מי ינהל את חיי האוכלוסייה הפלסטינית. השאלה היא מי יישא באחריות כאשר יתרחש פיגוע, כאשר יתפתח עימות בין פלסטינים חמושים לבין הכוח הירדני, כאשר תידרש פעולה נגד תשתית טרור או כאשר ישראל תידרש להיכנס לשטח כדי למנוע פיגוע.
צבא ירדני שיפעל בתוך יהודה ושומרון יצטרך לתאם את פעילותו עם ישראל, לפעול מול מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ולשמור על יחסים עם האוכלוסייה הפלסטינית. כל פעולה שלו נגד חמושים פלסטינים עלולה להפוך את ירדן עצמה לצד ישיר בעימות הפנימי הפלסטיני.
גורמים ביטחוניים אומרים כי בכך עלולה להיווצר מציאות מורכבת יותר, שבה האחריות הביטחונית מתחלקת בין ישראל, הרשות הפלסטינית וגורם ירדני חדש.
במקום ואקום, עלולה להיווצר מערכת בעלת כמה מוקדי אחריות.
האם ירדן בכלל תרצה להיכנס לשטח?
זוהי אולי השאלה הקשה ביותר בהצעה, אומרים גורמים מדיניים.
ירדן אינה רק מדינה שכנה. היא מדינה בעלת מערכת פנימית רגישה מאוד לסוגיה הפלסטינית. הכנסת הצבא הירדני לשטחי יהודה ושומרון פירושה חשיפה ישירה של הממלכה לעימותים בתוך החברה הפלסטינית ולמערכת היחסים המורכבת בין ישראל לפלסטינים.
המשמעות עבור בית המלוכה ההאשמי עלולה להיות רחבה בהרבה משאלה של שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל.
אם ירדן תשלח כוחות צבא לשכם, ג'נין או טול כרם, היא לא תהיה עוד גורם מתווך או מדינה שכנה. היא תהפוך לגורם שלטוני וביטחוני ישיר בשטח פלסטיני.
האם ירדן תסכים לשאת באחריות הביטחונית לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון, להילחם בארגונים חמושים פלסטיניים, להסתכן באבדות ובחיכוך עם הציבור הפלסטיני, וכל זאת במסגרת הסדר שמחייב אותה לתאם את פעולותיה עם ישראל?
ההערכה של גורמים מדיניים בכירים היא שירדן תדחה על הסף כל הצעה כזו.
ומה יקרה לרש"פ?
הצעת ליברמן יוצאת מנקודת הנחה שהרשות הפלסטינית אינה מסוגלת או אינה ראויה להמשיך ולנהל את שטחי A ו B ולכן יש צורך באלטרנטיבה.
אבל מבחינת הרש"פ, אפשרות הכנסת ירדן לניהול השטח מתפרשת כפגיעה בעצמאותה, כשלילת מעמדה וכחזרה לאחור במעמד הלאומי הפלסטיני ללא אפשרות להגשים את הקמת המדינה הפלסטינית העצמאית.
מאז 1988 ביסס אש"פ את מעמדו כנציג הלאומי היחיד והבלעדי של הפלסטינים ביהודה ושומרון וברצועה. לכן העברת האחריות לירדן אינה רק שינוי מנהלי. היא עשויה להתפרש כשינוי במעמד המדיני של הרשות ושל הפרויקט הלאומי הפלסטיני.
מבחן המציאות
בסופו של דבר, הצעת ליברמן תלויה בשלוש הסכמות שאינן קיימות כרגע.
הסכמה ישראלית לשנות את מבנה האחריות הביטחונית והמנהלתית בשטחי A ו B.
הסכמה ירדנית לקבל על עצמה אחריות ישירה על האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון.
והסכמה פלסטינית לכך שהרשות תוותר, בפועל או בחלקה, על סמכויותיה לטובת גורם ירדני.
בלי שלוש ההסכמות האלה, מדובר ברעיון מדיני ולא בתוכנית פעולה.
לכן גם היעדר תגובה ירדנית או פלסטינית עד כה הוא נתון שצריך לקרוא בזהירות. אין לראות בו הסכמה, אבל גם לא בהכרח דחייה. בשלב הזה עמאן ורמאללה יכולות להרשות לעצמן להמתין ולראות אם מדובר בהצהרה במסגרת מערכת הבחירות בישראל או ברעיון שמועמד למבחן מדיני אמיתי.
השאלה המרכזית אינה רק האם הרעיון של ליברמן אפשרי מבחינת ישראל.
צריך לזכור שכרגע מדובר בהצעה של מנהיג מפלגה ישראלית. רק אם אביגדור ליברמן יהפוך לגורם שמקבל את ההחלטות, היא עשויה לעבור מהמישור הפוליטי למבחן המדיני והביטחוני האמיתי.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
