ההלוויה ההמונית של עלי ח'מינאי הוכיחה כי המשטר האיראני אינו נשען עוד על אדם אחד, אלא על מערכת מוסדית חזקה שצפויה להמשיך את דרכו של המנהיג העליון גם לאחר מותו.
איראן מציבה קווים אדומים לקראת המשך המגעים עם וושינגטון ובהם הפסקת הלחימה בלבנון, שמירה על מעמדה במיצרי הורמוז, ומתקשה להתעלם מהלחץ הציבורי הגובר לנקום על חיסולו של המנהיג העליון עלי ח'מינאי.
בזמן שטראמפ מצהיר כי פירוק תוכנית הגרעין מתקדם, טהראן מסרבת לפתוח את מתקניה לפיקוח, מתמקדת בשליטה במיצר הורמוז ומאלצת את וושינגטון לדון דווקא בנכסים המוקפאים, בחופש השיט ובהסדרים האזוריים.
במשך עשרות שנים בנה עלי ח'מינאי את איראן כמעצמה אזורית הנשענת על תוכנית הגרעין, מערך הטילים הבליסטיים ושלוחות הטרור שלה,המלחמה חשפה את מגבלות תפיסת הביטחון של ח'מינאי והסתיימה בחיסולו.
המלחמה האיצה את חילופי הדורות בצמרת המשטר האיראני, האליטה החדשה מעבירה את מרכז הכובד מן האידיאולוגיה אל ביטחון המדינה, ומנהלת את מדיניות החוץ מתוך פרגמטיות רבה יותר, מבלי לוותר על האינטרסים האסטרטגיים של איראן.
טהראן אינה ממהרת להתקדם להסכם הקבע, מבחינת ההנהגה האיראנית, הכדור נמצא כעת במגרש האמריקני, וכל עיכוב ביישום מזכר ההבנות רק מחזק את ההערכה כי הגיע הזמן לצמצם את מרחב האיפוק ולהפעיל מחדש את מנופי הלחץ שברשותה.
איראן לא ניצחה במערכה הצבאית, אבל באמצעות שימוש נכון במיצר הורמוז והסבלנות האסטרטגית הצליחה לכפות על וושינגטון הסדרה שמרוקנת מתוכן את אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי" האמריקנית.
הסכם המסגרת מערער את תפיסת "אחדות הזירות" שמקדמת איראן ומחזק את ריבונות ממשלת לבנון, אולם הצלחתו תלויה ביכולתו של צבא לבנון להתמודד לראשונה עם חזבאללה ולאכוף את התחייבויותיו.
מזכר ההבנות עם איראן מעמיק את הפער בין ירושלים לוושינגטון. בישראל חוששים כי הסכם קבע אמריקני-איראני יחזק מחדש את טהראן, יעניק לה לגיטימציה אזורית ויחייב את ישראל להיערך לאפשרות של פעולה עצמאית נגד תוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים.
הניסיון האמריקני למנוע עימות רחב עם איראן מחזק מחדש את ציר ההתנגדות, משקם את מעמד חזבאללה והחות'ים ומערער את חזון הסדר האזורי החדש שישראל וארה"ב ביקשו לעצב.
ההלוויה ההמונית של עלי ח'מינאי הוכיחה כי המשטר האיראני אינו נשען עוד על אדם אחד, אלא על מערכת מוסדית חזקה שצפויה להמשיך את דרכו של המנהיג העליון גם לאחר מותו.
איראן מציבה קווים אדומים לקראת המשך המגעים עם וושינגטון ובהם הפסקת הלחימה בלבנון, שמירה על מעמדה במיצרי הורמוז, ומתקשה להתעלם מהלחץ הציבורי הגובר לנקום על חיסולו של המנהיג העליון עלי ח'מינאי.
בזמן שטראמפ מצהיר כי פירוק תוכנית הגרעין מתקדם, טהראן מסרבת לפתוח את מתקניה לפיקוח, מתמקדת בשליטה במיצר הורמוז ומאלצת את וושינגטון לדון דווקא בנכסים המוקפאים, בחופש השיט ובהסדרים האזוריים.
במשך עשרות שנים בנה עלי ח'מינאי את איראן כמעצמה אזורית הנשענת על תוכנית הגרעין, מערך הטילים הבליסטיים ושלוחות הטרור שלה,המלחמה חשפה את מגבלות תפיסת הביטחון של ח'מינאי והסתיימה בחיסולו.
המלחמה האיצה את חילופי הדורות בצמרת המשטר האיראני, האליטה החדשה מעבירה את מרכז הכובד מן האידיאולוגיה אל ביטחון המדינה, ומנהלת את מדיניות החוץ מתוך פרגמטיות רבה יותר, מבלי לוותר על האינטרסים האסטרטגיים של איראן.
טהראן אינה ממהרת להתקדם להסכם הקבע, מבחינת ההנהגה האיראנית, הכדור נמצא כעת במגרש האמריקני, וכל עיכוב ביישום מזכר ההבנות רק מחזק את ההערכה כי הגיע הזמן לצמצם את מרחב האיפוק ולהפעיל מחדש את מנופי הלחץ שברשותה.
איראן לא ניצחה במערכה הצבאית, אבל באמצעות שימוש נכון במיצר הורמוז והסבלנות האסטרטגית הצליחה לכפות על וושינגטון הסדרה שמרוקנת מתוכן את אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי" האמריקנית.
הסכם המסגרת מערער את תפיסת "אחדות הזירות" שמקדמת איראן ומחזק את ריבונות ממשלת לבנון, אולם הצלחתו תלויה ביכולתו של צבא לבנון להתמודד לראשונה עם חזבאללה ולאכוף את התחייבויותיו.
מזכר ההבנות עם איראן מעמיק את הפער בין ירושלים לוושינגטון. בישראל חוששים כי הסכם קבע אמריקני-איראני יחזק מחדש את טהראן, יעניק לה לגיטימציה אזורית ויחייב את ישראל להיערך לאפשרות של פעולה עצמאית נגד תוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים.
הניסיון האמריקני למנוע עימות רחב עם איראן מחזק מחדש את ציר ההתנגדות, משקם את מעמד חזבאללה והחות'ים ומערער את חזון הסדר האזורי החדש שישראל וארה"ב ביקשו לעצב.
