ההלוויה ההמונית של המנהיג העליון לשעבר, עלי ח'מינאי, לא הייתה רק טקס פרידה ממי שעמד בראש הרפובליקה האסלאמית במשך יותר משלושה עשורים. מבחינת המשטר האיראני הייתה זו שעת מבחן , רגע שבו ביקשה ההנהגה להוכיח לעולם כי מותו של האיש אינו מסמן את תחילת התפוררותה של איראן, אלא דווקא את עוצמתה של המערכת שבנה, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים.
בישראל, בארה"ב ובמדינות המערב העריכו בחודשים האחרונים כי המלחמה, הסנקציות הכלכליות, הפגיעה במתקני הגרעין, החיסולים של בכירים במשמרות המהפכה וההתנקשות בעלי ח'מינאי עשויים לערער את יציבות המשטר ולעורר מחאה עממית רחבת היקף. אולם התמונות של הלווית ח'מינאי בטהראן סיפקו למשטר הזדמנות להציג מציאות הפוכה לחלוטין.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי מבחינת ההנהגה האיראנית, ההשתתפות ההמונית בהלוויה הוכיחה כי חרף הלחצים הצבאיים והכלכליים, המשטר עדיין נהנה מבסיס תמיכה ציבורי משמעותי, וכי המלחמה דווקא הגבירה את תחושת האחדות הלאומית סביבו.
לדברי אותם גורמים, מבחינת טהראן קרסו ההערכות של ישראל וארצות הברית שלפיהן חיסולו של ח'מינאי יוביל להתקוממות פנימית או לערעור יסודות השלטון. בפועל התרחש תהליך הפוך: החברה האיראנית התלכדה סביב הנהגתה לנוכח העימות עם האויב החיצוני.
מבחינת המשטר האיראני, ההלוויה לא הייתה רק אירוע רגשי או דתי. היא הייתה מפגן כוח שנועד להעביר חמישה מסרים ברורים:
- המשטר שולט ברחוב האיראני.
- אין סימנים להתקוממות עממית.
- מוסדות השלטון ממשיכים לפעול באופן סדיר.
- חילופי ההנהגה מתבצעים ללא זעזועים.
- איראן ממשיכה לתפקד גם תחת לחץ צבאי וכלכלי כבד.
מבחינת הפקת לקחים, אומרי גורם ביטחוני בכיר, הלקח החשוב ביותר מבחינת ישראל אינו מספר המשתתפים בהלוויה, אלא מה שהיא חשפה על אופיו של המשטר האיראני.
בניגוד לרושם שנוצר לעיתים במערב, הרפובליקה האסלאמית אינה נשענת עוד על כריזמה של מנהיג יחיד. במהלך 37 שנות שלטונו בנה עלי ח'מינאי מערכת מוסדית מורכבת, שבה מוקדי הכוח מפוזרים בין מוסדות המדינה, הממסד הדתי, מנגנוני הביטחון ובעיקר משמרות המהפכה.
לכן, מותו של ח'מינאי אינו דומה למותם של מנהיגים כריזמטיים במשטרים אישיים אחרים. המערכת שבנה אינה קורסת עם הסתלקותו, משום שהכוח אינו מרוכז עוד באדם אחד.
גורמי ביטחון בישראל מעריכים כי זהו אחד ההסברים המרכזיים לכך שכל התחזיות על קריסת המשטר לאחר המלחמה לא התממשו.
גם לאחר החיסולים של בכירי משמרות המהפכה והפגיעות במתקנים צבאיים, מוסדות המדינה המשיכו לפעול, שרשרת הפיקוד נשמרה, ומנגנוני הביטחון הוכיחו רציפות תפקודית מלאה.
לדברי הגורמים הביטחוניים, כדי להבין את עוצמתו של המשטר האיראני כיום יש לחזור לשנת 1989, השנה שבה קיבל עלי ח'מינאי לידיו את הנהגת המדינה לאחר מותו של האייתוללה רוחאללה ח'ומייני.
איראן יצאה אז ממלחמה הרסנית בת שמונה שנים עם עיראק. הכלכלה הייתה מרוסקת, הצבא נזקק לשיקום, והמשטר המהפכני עדיין היה בראשית דרכו.
ח'מינאי הבין כי הישרדותה של הרפובליקה האסלאמית לא תוכל להתבסס לאורך זמן על כריזמה מהפכנית בלבד. לכן הוביל מהלך עמוק של בניית מוסדות שלטון יציבים והפיכת רעיונות המהפכה למערכת מדינתית מתפקדת.
מבחינת ההנהגה האיראנית, עלי ח'מינאי לא רק המשיך את דרכו של ח'ומייני, אלא ביצע מהלך רחב של הנדסה פוליטית שנועד להבטיח כי רעיון "שלטון חכם ההלכה" (וילאיאת אל-פקיה) יהפוך ממושג רעיוני למסגרת מוסדית, משפטית ומנהלית המסוגלת לשרוד גם לאחר הסתלקות מייסדיה.
זהו אחד ההישגים המרכזיים המיוחסים לו בעיני תומכיו.
היורש האמיתי
ההתפתחות החשובה ביותר שחלה בתקופת שלטונו הייתה התחזקותם של משמרות המהפכה.
הארגון, שהוקם לאחר המהפכה ככוח אידאולוגי להגנת המשטר, הפך בהדרגה למרכז הכובד של המדינה האיראנית. כיום הוא מחזיק בעוצמה צבאית, מודיעינית, כלכלית ופוליטית שאין לה אח ורע במזרח התיכון.
לכן, להערכת גורמי ביטחון בישראל, היורש האמיתי של ח'מינאי אינו אדם מסוים, אלא המערכת שבנה במשך עשרות שנים ובראשה משמרות המהפכה.
גם אם למנהיג העליון החדש מוג'תבא ח'מינאי יש סמכות חוקתית רחבה, הרי שבפועל משקלם של מפקדי משמרות המהפכה ושל מנגנוני הביטחון צפוי להמשיך ולגדול. הם יהיו הכוח המרכזי שיקבע את מדיניות איראן בשנים הקרובות, הן בזירה הפנימית והן בזירה האזורית.
גורמי מודיעין בישראל מעריכים כי לאחר מותו של עלי ח'מינאי, צפויים משמרות המהפכה להפוך למוקד הכוח הדומיננטי ביותר במערכת השלטון האיראנית. אף שהמנהיג העליון החדש מחזיק בסמכויות החוקתיות, ההערכה היא כי בפועל יתחזק עוד יותר משקלם של משמרות המהפכה בקבלת ההחלטות האסטרטגיות, בעיצוב מדיניות החוץ ובניהול מערכת הביטחון.
לדבריהם, אין מדובר בשינוי כיוון אלא בהמשך ישיר של הדרך שהתווה ח'מינאי במשך עשרות שנים. המערכת שבנה אינה נשענת עוד על דמותו של מנהיג יחיד, אלא על מוסדות חזקים ועל מרכזי כוח הפועלים בתיאום ביניהם, ובראשם משמרות המהפכה.
במישור האזורי מעריכים גורמי הביטחון כי איראן לא תוותר על תפיסת "ציר ההתנגדות". חרף הפגיעות שספגו שלוחותיה בשנים האחרונות, היא תמשיך להשקיע משאבים רבים בשיקומן הצבאי, הכלכלי והארגוני. ההערכה היא כי בטהראן רואים בארגונים אלה נכס אסטרטגי מרכזי להרתעת ישראל וארצות הברית ולהרחבת השפעתה האזורית.
מורשתו של ח'מינאי בתחום זה נשענת במידה רבה על שיתוף הפעולה ההדוק שפיתח עם מפקד כוח קודס לשעבר, קאסם סולימאני. יחד עיצבו השניים את "ציר ההתנגדות" כרשת אזורית מתואמת, המחברת בין איראן לבין חזבאללה בלבנון, המיליציות השיעיות בעיראק, החות'ים בתימן והארגונים הפלסטיניים ברצועת עזה. בכך הפכו את מנגנון השלוחות לכלי מרכזי במדיניות הביטחון הלאומי של איראן.
גם אם חלק ממרכיבי הציר נחלשו בעקבות המלחמות האחרונות, ההערכה בישראל היא כי איראן לא תזנח את הפרויקט. להיפך , היא תפעל להתאימו למציאות החדשה, תוך הפקת לקחים מהעימותים האחרונים, חיזוק היכולות הצבאיות של שלוחותיה ושיפור מנגנוני התיאום ביניהן.
להערכת גורמים ביטחוניים, תחושת הביטחון שהקרינה ההנהגה האיראנית בעקבות הלוויית הענק צפויה להשפיע גם על עמדתה במשא ומתן מול ארה"ב.
בטהראן ינסו להציג את ההשתתפות ההמונית כהוכחה לכך שהלחץ הצבאי, המדיני והכלכלי שהפעילו ארה"ב וישראל לא השיג את מטרתו העיקרית , ערעור יציבות המשטר. מבחינת ההנהגה האיראנית, דווקא המלחמה והעיצומים חיזקו את תחושת הסולידריות הלאומית והגבירו את הלגיטימציה הפנימית של המשטר.
בישראל מעריכים כי תחושת הביטחון הזו עשויה להקשיח את עמדת צוות המשא ומתן האיראני בסוגיות המרכזיות ובראשן הסרת הסנקציות, היקף העשרת האורניום והמשך פיתוח תוכנית הטילים הבליסטיים. ההנהגה האיראנית תבקש להימנע מהצגת ויתורים משמעותיים שעלולים להתפרש כחולשה בזירה הפנימית.
לאן פני הדברים?
ההערכה הרווחת במערכת הביטחון הישראלית היא כי מותו של עלי ח'מינאי אינו מסמן את סופה של התקופה שעיצב, אלא דווקא את תחילתו של שלב חדש, שבו העקרונות שקבע ימשיכו להנחות את הרפובליקה האסלאמית.
איראן שלאחר ח'מינאי צפויה להיות מדינה מוסדית יותר, הנשענת פחות על כריזמה אישית ויותר על מנגנוני שלטון מבוססים ובראשם משמרות המהפכה. במציאות זו, אין לצפות לשינוי מהותי במדיניות החוץ או הביטחון של טהראן בטווח הנראה לעין.
משמעות הדבר היא שהעימות האסטרטגי בין ישראל לאיראן צפוי להימשך גם בשנים הקרובות. במקביל, תמשיך טהראן לחזק את יכולותיה הצבאיות, לשקם את שלוחותיה האזוריות ולנסות למנף כל הישג מדיני או צבאי לחיזוק מעמדה האזורי.
מבחינת ישראל, האתגר המרכזי יהיה להבין כי ההתמודדות איננה עוד מול מנהיג יחיד, אלא מול מערכת שלטונית יציבה, מאורגנת ובעלת מנגנוני המשכיות. דווקא משום כך, מותו של עלי ח'מינאי אינו מסמן בהכרח את היחלשותה של איראן, אלא עשוי לבשר על שלב חדש בהתבססותו של המשטר שבנה במשך קרוב לארבעה עשורים.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
