גורמים מדיניים בכירים אומרים כי למרות חידוש המצור הימי האמריקני על איראן והתקיפות האוויריות על יעדים באזור מיצרי הורמוז, הנשיא טראמפ מעוניין להגיע להסכם קבע עם איראן ולהימנע מחידוש המלחמה העצימה וזאת בגלל בחירות האמצע בחודש נובמבר.
אמש אמר הנשיא טראמפ לתקשורת האמריקנית כי "אנו תוקפים את היכולות שלהם הקשורות במיצר הורמוז ומחסלים את היכולת ההתקפית שלהם. אני רוצה לקבל פיצוי כספי על הגנת המדינות שאנחנו מסייעים להן במצר הורמוז". לצד זאת הוסיף כי "אני חושב שיש אפשרות להסכם".
להערכת הגורמים המדיניים,הנשיא טראמפ החליט לעבור לאסטרטגיה של משא ומתן תחת אש מול איראן בניסיון לכופף את משמרות המהפכה, באמצעות שילוב של לחץ צבאי וכלכלי, כדי להגיע להסכם גרעין חדש על פי תנאיו, למרות שהנושא הזה כמעט ונעלם מסדר היום התקשורתי האמריקני שמתמקד בנעשה במיצרי הורמוז.
שלושה שבועות כבר חלפו מאז נכנס מזכר ההבנות בין ארה"ב לאיראן לתוקף, הפסקת האש בין שני הצדדים אמורה להימשך 60 ימים אך התקיפות ההדדיות באזור מיצרי הורמוז נמשכות, הנשיא טראמפ פועל כדי לשמור על מחירי נפט סבירים אך העיניים שלו נותרו על המטרה הגדולה והיא בחירות האמצע בחודש נובמבר.
האיראנים הותירו בינתיים מחוץ למשחק את ישראל ונמנעים מלתקוף אותה,גורמים מדיניים בכירים אומרים כי האיראנים מורתעים וחוששים מתגובה ישראלית עצימה ולכן הם ממקדים את האש שלהם במדינות המפרץ.
ראש הממשלה נתניהו אמור לצאת בקרוב לארה"ב לפגישה עם הנשיא טראמפ אך עדיין לא נקבע מועד לפגישה, להערכת גורמים מדיניים, הסיכוי לחידוש הלחימה העצימה מול איראן לפני חודש נובמבר הוא נמוך כל עוד איראן וארה"ב עסוקות בחילופי מהלומות צבאיות סבירות ללא נפגעים אמריקניים, אירוע שבו ייפגעו חיילים אמריקניים יחייב את הנשיא טראמפ בתגובה קשה.
לדברי הגורמים המדיניים, כבר בעת שנחתם מזכר ההבנות בין שתי המדינות היה ברור כי מדובר בהסדר זמני בלבד, שנועד להקפיא את העימות ולא לפתור את שורשיו. המחלוקות המהותיות , תוכנית הגרעין, הסנקציות, מעמדה האזורי של איראן והשליטה במיצרי הורמוז, נדחו לשלב מאוחר יותר, בתקווה שהזמן יספק פתרון. בפועל, הזמן רק החריף את הפערים.
המשבר הנוכחי ממחיש פעם נוספת כי הסכמים זמניים מתקשים לשרוד כאשר הם מבוססים על ניהול המשבר במקום על פתרונו. מבחינת וושינגטון, מזכר ההבנות נועד לאפשר את חידוש המשא ומתן תוך שמירה על מנופי הלחץ הכלכליים והצבאיים. מבחינת טהראן, הוא נתפס כהכרה אמריקנית בכישלון מדיניות "הלחץ המקסימלי" וכהזדמנות להשיג הקלה בסנקציות מבלי לוותר על נכסיה האסטרטגיים.
הפער הזה הפך את קריסת מזכר ההבנות לכמעט בלתי נמנעת.
המאפיין החריג ביותר של המשבר הנוכחי הוא העובדה שהמו"מ נמשך מאחורי הקלעים במקביל להסלמה הצבאית.
המתווכות, קטאר, עומאן ופקיסטן ממשיכות לקיים ערוצי הידברות בין שני הצדדים.
מבחינת הממשל האמריקני, מטרת התקיפות היא לשכנע את היריב כי מחיר המשך ההתנגדות גבוה ממחיר הוויתורים. לכן, מבחינת וושינגטון, אין סתירה בין הפעלת כוח לבין המשך הדיאלוג.
גם איראן מבינה היטב את הדפוס הזה, במשך עשרות שנים היא פיתחה תפיסת פעולה הפוכה אך משלימה, להגיב צבאית באופן מדוד, להמחיש יכולת לגרום נזק, אך להימנע ממלחמה כוללת העלולה לסכן את עצם קיום המשטר. לכן גם התגובה האיראנית מחושבת, ונועדה בראש ובראשונה לשפר את עמדותיה במשא ומתן.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי למרות חילופי האש, קיימת הבנה הדדית בין וושינגטון לטהראן כי מלחמה כוללת אינה משרתת את האינטרסים של אף אחד מהצדדים.
האמריקנים מבינים שעימות רחב עלול לחשוף את בסיסיהם במפרץ למתקפות מסיביות, להקפיץ את מחירי האנרגיה ולפגוע במעמדו הפוליטי של טראמפ ערב בחירות האמצע.
איראן, מצדה, יודעת שמלחמה ישירה מול ארצות הברית עלולה לגרום לה נזק צבאי וכלכלי עצום.
לכן שני הצדדים פועלים בתוך מסגרת בלתי כתובה של הסלמה מבוקרת.
אחד הביטויים לכך הוא הניסיון ההדדי להימנע מהרחבת העימות לזירות נוספות.
וושינגטון מפעילה לחץ על ישראל שלא להצטרף לעימות הישיר מול איראן, מחשש שהדבר יהפוך את המשבר למלחמה אזורית.
גם איראן, לפחות בשלב זה, נמנעת מתקיפה ישירה של ישראל במסגרת העימות עם ארה"ב, אף שבכיריה ממשיכים לאיים כי ישראל לא תהיה חסינה מפני תגובה עתידית.
הנפגעות הישירות מן המודל החדש של "משא ומתן תחת אש" הן מדינות המפרץ אשר שוב מוצאות את עצמן משלמות את המחיר.
פגיעה במיכליות, עלייה חדה בעלויות הביטוח הימי, איום על מתקני האנרגיה ופגיעה בסחר הבינלאומי , כל אלה הופכים את מדינות המפרץ לחוליה החלשה במשוואה.
גם הפעם הן מעדיפות פתרון מדיני, אך השפעתן על קבלת ההחלטות בוושינגטון ובטהראן מוגבלת.
נכון לשעה זו, ההערכה של גורמי ביטחון בכירים היא כי האזור אינו צועד לעבר מלחמה כוללת אלא לעבר תקופה ממושכת של התשה.
מדובר במודל חדש של עימות, תקיפות מוגבלות, לחץ כלכלי, מאבק על נתיבי האנרגיה, פעולות חשאיות ומשא ומתן מתמשך , הכול בעת ובעונה אחת.
הבעיה המרכזית היא שמודל כזה נשען על הנחה מסוכנת שהיא שכל הצדדים יצליחו לשלוט ברמת ההסלמה.
ההיסטוריה מלמדת שלא תמיד ניתן לשלוט בכך.
די בטעות בחישוב, בתקיפה שתגרום למספר רב של נפגעים אמריקנים או בהחלטה פוליטית בלתי צפויה כדי להפוך עימות מוגבל למלחמה אזורית רחבת היקף.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
