המשטר האיראני, המבוסס על רעיון דתי-פוליטי הנקרא "וויליאת אל-פקיה", מדובר בעקרון יסוד באסלאם השיעי, המתאר את סמכות השלטון הדתי לאחר היעדרות האימאם ה-12, המנהיג האידיאלי של האומה המוסלמית.
לפי עיקרון זה, "הפקיה", שהינו המנהיג הדתי הבכיר , משמש כנציגו וממלא מקומו, ומחזיק בסמכות דתית ופוליטית נרחבת לנהל את ענייני הקהילה והמדינה. באיראן, עיקרון זה מתבטא בתפקיד ה"מנהיג העליון" שמחזיק בכוח מוחלט ומממש את האידיאולוגיה של הרפובליקה האסלאמית.
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי איראן מתמודדת כעת עם משבר אמוני עמוק בתוך החברה האיראנית.
בעוד שהמטרות האידיאולוגיות היו אמורות להבטיח את שגשוג המהפכה האסלאמית והרחבת השפעתה, המלחמה האחרונה מול ישראל וארה"ב חשפה פער ניכר בין היכולת הצבאית המוצהרת של איראן לבין המציאות בשטח.
הטעויות בניהול המלחמה מצד ההנהגה האיראנית ,החדירה המודיעינית של המוסד הישראלי לצמרת האיראנית שהובילה לחיסול בכירים במשמרות המהפכה ומדעני הגרעין, והכשלונות הכלכליים בעקבות הסנקציות המשתקות שהטילו מדינות המערב, כל אלה מעמיקים את הביקורת הפנימית על המשטר.
השמועות שמופצות ברשתות החברתיות על משבר קשה בהנהגה האיראנית, כמו גם חוסר ביטחון של עלי ח'מינאי שיצא מהבונקר רק אחרי 22 ימי היעדרות, מעידים, להערכת גורמים ביטחוניים, על תחושה של חולשה משולבת בפחד מהתנקשות בחייו של המנהיג העליון ובחיי בנו מוג'תבא שעדיין לא הופיע בפני הציבור.
המלחמה שהחלה ב-13 ביוני ושהסתיימה ב-12 ימים, שכללה מתקפת פתע ישראלית ישירה על צמרת "משמרות המהפכה" ועל מתקני גרעין ואתרי ייצור טילים בליסטיים באיראן, היוותה מהלך צבאי חסר תקדים.
ממשל טראמפ תמך בישראל והצטרף למאבקה נגד הגרעין האיראני ותקף 3 אתרי גרעין בנתנז, פורדו ואיספהאן.
המהלכים הללו לא רק שהגבירו את הלחץ הצבאי על המשטר אלא גם חשפו את חולשתו, כאשר העם האיראני ראה במו עיניו את הפגיעות במתקנים שהיו מקור הגאווה של משטר ההיאתולות ותעודת הביטוח להישרדותו.
במקביל, נמשכת ברשתות החברתיות הביקורת הקשה נגד הקשיים הכלכליים והעונשים שהוטלו, מה שמעמיד בסימן שאלה את יכולת המשטר להמשיך ולשלוט.
במאמץ לשדר יציבות, ח'מינאי הופיע בפתאומיות בטקס דתי פומבי לרגל יום העאשוראא' השיעי לאחר כמעט חודש של היעדרות, והשתמש בשירה ובמסרים לאומיים-דתיים כדי לייצר אווירה של גאווה ועוצמה. הופעתו זכתה לכיסוי נרחב בכלי התקשורת הממלכתיים, והוצגה כסמל לשליטה ויכולת התמודדות עם המשבר.
אולם, ניתוח מודיעיני מעמיק מראה כי הופעה זו לא תפתור את הקונפליקטים הפנימיים.
הרחוב האיראני, שרובו מתנגד למשטר, אינו משוכנע באותנטיות של ההצגה הזו, וגורמי מודיעין בישראל מעריכים כי המלחמה דווקא חיזקה את הזרמים המתנגדים למשטר והניעה צעדים לקראת התקוממות עתידית.
גורמי מודיעין מערביים מעריכים כי המצב הנוכחי מוביל את המשטר האיראני לנתיב מסוכן, ישראל וארה"ב נחושות להמשיך במדיניות של "כיסוח דשא" באמצעות הפצצות אויריות ולא לאפשר למשטר להעשיר אורניום ולהגדיל את ייצור הטילים הבליסטיים, לכן, המצב עשוי להתפתח באחת משלוש דרכים עיקריות:
- קריסה פנימית של המשטר – בשל הלחצים הפנימיים, המחאות, והלחץ הבינלאומי, קיימת אפשרות שהמשטר יקרוס במסגרת זמן בלתי מוגדרת, בדומה למערכות דיקטטוריות אחרות שקרסו כתוצאה מהיעדר לגיטימציה.
- רפורמות מבפנים – חלק מהממשל האיראני עשוי להידרש על ידי הרחוב לבצע רפורמות ולהכניס לצמרת הפוליטית דמויות מתונות, במטרה לייצב את המערכת ולהתאים את המדיניות למציאות החדשה. אך מהלך כזה נראה כרגע כנתון בספק גדול.
- המשך נוקשות ומשבר – הימור של המשטר האיראני על עמידה איתנה והמשך המדיניות הנוקשה, גם במחיר של בידוד בינלאומי ועימותים מתמשכים, במטרה לשמר את שלטון ההיאתולות ואת התוכנית הגרעינית, מה שעלול להוביל לתוצאות קשות יותר בטווח הארוך.
מלחמת 12 הימים לא היתה רק עימות צבאי, אלא מבחן של ממש לתוכנית הגרעין האיראנית, למעמד איראן באזור, ולהשפעתה על המשחק הגלובלי.
המאבק הזה מחדד את חלוקת הכוחות במזרח התיכון, ומעמיד את ארה"ב וישראל בעמדה של עליונות צבאית ופוליטית אזורית.
איראן הפסידה בהימור על מבצע "מבול אלאקצא" של חמאס, היא הייתה בסוד המתקפה על ישובי עוטף עזה ועודדה אותה, בין היתר כדי לטרפד את הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה, היא הצליחה אמנם לעכב את התהליך הזה באמצעות ההתקפה של חמאס, אבל כעת, חמאס מאבד בהדרגה את שליטתו ברצועה וממשל טראמפ מחדש את תהליך הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב ואף מרחיב אותו.
למעשה, למרות ניסיונותיה של טהראן להשתמש בסוגיית "פלסטין" כמנוף לחץ אזורי וכבסיס לגיוס תמיכה, איראן איבדה את חמאס ואת הג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה בגלל הלחץ הכבד של צה"ל עליהם, מלחמת 12 הימים והסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה העמיקו את הבידוד שלה, והשפעתה על התהליכים הפלסטיניים פחותה מאי פעם.
לסיכום: מלחמת 12 הימים הפכה לנקודת מפנה היסטורית עבור המשטר האיראני. בעוד עלי ח'מינאי מנסה לשמר מראית עין של יציבות ושליטה, האמת בשטח מצביעה על בעיות עמוקות שמאיימות לערער את יסודות השלטון, הן מבחינה פנימית והן מבחינה חיצונית.
סוגיית "פלסטין וירושלים", שהייתה בעבר מעמודי התווך של המשטר האידיאולוגי, מאבדת מכוחה, בעוד שהמשטר מתמודד עם אתגרים קיומיים. העתיד של איראן הוא לא ודאי, אך ברור כי המשטר חייב לערוך שינויים משמעותיים, או להסתכן בקריסה מלאה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
