מינויו של מוחמד באקר ד'ו אלקדר למזכ״ל המועצה העליונה לביטחון לאומי באיראן אינו עוד חילופי תפקידים שגרתיים בטהראן, אלא מהלך בעל משמעות אסטרטגית עמוקה, כך מעריכים גורמים ביטחוניים בכירים.
הוא מגיע בעיתוי רגיש במיוחד, שבוע בלבד לאחר חיסולו של המזכ"ל הקודם עלי לאריג׳אני שנחשב לאיש החזק באיראן, ובעיצומה של מלחמה שבמהלכה חיסלה ישראל את שדרת ההנהגה הבכירה של הרפובליקה האסלאמית.
המועצה העליונה לביטחון לאומי באיראן היא אחד ממוקדי הכוח המרכזיים במשטר. היא משמשת כגוף המתאם העליון בין הצבא, משמרות המהפכה, המודיעין והדרג המדיני, ומעצבת את קווי המדיניות בנושאי ביטחון לאומי, גרעין ויחסי חוץ.
למרות שהנשיא עומד בראשה באופן רשמי, ההכרעות המהותיות מתקבלות תחת פיקוחו הישיר של המנהיג העליון, מה שהופך את המועצה לכלי מרכזי ליישום מדיניותו.
בפועל, זהו הפורום שבו מתגבשות ההחלטות האסטרטגיות הרגישות ביותר של איראן, במיוחד בעיתות משבר, ולכן זהות המזכ״ל שלה היא בעלת חשיבות מכרעת.
הבחירה של "משמרות המהפכה" בד'ו אלקדר אינה מקרית, היא משקפת היטב את סדרי העדיפויות של המשטר בשעת חירום.
בניגוד לקודמו, עלי לאריג'אני, שנחשב לאיש פשרות ותיווך, מוחמד ד'ו אלקדר מייצג זן אחר לחלוטין של מנהיגות, כזה הצומח מתוך מנגנוני הכוח הפנימיים ולא מהזירה הציבורית.
מדובר באיש ה"מדינה העמוקה" (DEEP STATE) הקלאסי, שצבר את כוחו לאורך שנים בתוך מוקדי ההשפעה האמיתיים של המשטר, הרחק מאור הזרקורים.
הקריירה של מוחמד ד'ו אלקדר אינה סיפור של טיפוס פוליטי רגיל, אלא מסלול עקבי בתוך מערכת אחת, רבת פנים, ביטחונית, מודיעינית ופוליטית כאחד.
הוא צמח מתוך קבוצת “מנצורון”, אחת הרשתות האידאולוגיות המוקדמות שלפני המהפכה האסלאמית, שהפכה לאחריה לחלק אינטגרלי ממשמרות המהפכה. כבר שם התעצב כדמות המחברת בין נאמנות אידאולוגית לבין יכולת ארגון ושליטה.
תחנת מפתח בעיצובו הייתה הפיקוד שלו על "מפקדת רמדאן" במהלך מלחמת איראן-עיראק, גוף שהיה אחראי לפעילות חוץ-טריטוריאלית ולניהול קשרים עם קבוצות שיעיות וכורדיות.
זהו המקום שבו התגבשה תפיסת עולמו, לא רק ניהול מלחמה, אלא בניית רשתות השפעה והפעלת שלוחות מעבר לגבולות איראן.
במובנים רבים, מדובר בדגם מוקדם של שיטת הפעולה האיראנית שהתפתחה בהמשך באמצעות "כוח קודס".
לאחר המלחמה, התבסס מוחמד ד'ו אלקדר בצמרת משמרות המהפכה במשך למעלה מעשור וחצי. הוא לא היה מפקד שדה כריזמטי, אלא איש מערכת מובהק, כזה שמכיר לעומק את מנגנוני התיאום, השליטה והפיקוח. כוחו נבע מהיכולת לפעול בתוך המערכת, לא מעליה.
המעבר שלו לזירה הפוליטית-אזרחית לא סימן שינוי כיוון, אלא המשך טבעי. כסגן שר הפנים לענייני ביטחון בתקופת הנשיא אחמדינג׳אד, הוא עסק בליבת השליטה על המרחב הפנימי, ניהול מחוזות, התמודדות עם מחאות ושמירה על יציבות המשטר. בהמשך, מינויו לתפקיד בכיר בתחום הבסיג׳ ולמערכת המשפט הרחיב עוד יותר את אחיזתו במוקדי הכוח.
הדפוס חוזר על עצמו, ד'ו אלקדר אינו מחליף זירות, אלא צומח בהן. הוא עובר בין צבא, ממשל, מערכת משפט ומוסדות אסטרטגיים, אך תמיד באותו תפקיד יסודי, הגנה על המשטר ושימור יציבותו.
להערכת גורמים ביטחוניים בכירים,מינויו למזכ״ל המועצה לביטחון לאומי מבטא אפוא בחירה ברורה של ההנהגה האיראנית.
בעת של איום חיצוני ולחץ פנימי, המשטר אינו מחפש דמויות גמישות או בעלות כישורי תיווך, אלא אנשים מתוך המערכת של משמרות המהפכה כאלה המבטיחים שליטה, משמעת והמשכיות.
ההשוואה לעלי לאריג׳אני מדגישה זאת היטב. בעוד לאריג׳אני היה איש של איזונים, דיאלוג ויכולת תמרון בין מוקדי כוח, מוחמד ד'ו אלקדר מגלם קו של קשיחות פנימית ונאמנות מוחלטת למערכת.
גם ההקשר הרחב הוא חשוב, מינויו משתלב בשורת צעדים שמחזקים את מעמד "הדור הוותיק" של משמרות המהפכה, אותם מפקדים שצמחו במלחמת איראן-עיראק ושמרו על השפעתם לאורך עשורים. מדובר בקבוצה הרואה בביטחון ובפוליטיקה תחום אחד, ואינה מבחינה בין השניים כאשר מדובר בהגנה על המשטר.
בסופו של דבר, ד'ו אלקדר אינו הדמות הבולטת ביותר כלפי חוץ, אך דווקא משום כך הוא משמעותי. הוא מייצג את האנשים שהמערכת האיראנית שומרת לרגעי מבחן.
המסר העולה מהמינוי ברור: בטהראן נערכים לתקופה ממושכת של עימות צבאי וחוסר יציבות, ובוחרים להפקיד את ניהולו בידי מי שמכיר את המערכת מבפנים, ושיודע כיצד להפעיל אותה גם תחת לחץ מדיני וצבאי קיצוני.
הערה: פורסם לראשונה ב"אפוק"
