ארה"ב אינה מסתפקת עוד בהצהרות או בסנקציות כלכליות, אלא עוברת לשלב מתקדם יותר של הפעלת לחץ על איראן, באמצעות ריכוז כוח ימי חריג בהיקפו.
פריסת שלוש נושאות מטוסים בזירה אחת אינה מהלך טקטי בלבד, אלא ביטוי לשינוי עמוק בתפיסת ההפעלה האמריקנית, מעבר מהרתעה מסורתית להרתעה רב-מימדית, אגרסיבית וממוקדת, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
העיתוי אינו מקרי. השיחות בין וושינגטון לטהראן תקועות, ערוצי התיווך מקרטעים, והחשש מהידרדרות לעימות רחב הולך וגובר. בתוך מציאות זו, בוחרת ארה"ב לייצר מנוף לחץ חדש, כזה שמחבר בין עוצמה צבאית ישירה לבין מסר מדיני ברור, לפיו הזמן אינו פועל לטובת איראן.
שינוי כללי המשחק בזירה הימית
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי הצבת שלוש קבוצות תקיפה של נושאות מטוסים במקביל משקפת לא רק עוצמה, אלא גם כוונה.
מדובר במהלך שמאותת כי וושינגטון אינה מסתפקת עוד בבלימת איראן, אלא מבקשת להגביל בפועל את חופש הפעולה שלה, הן במישור הצבאי והן במישור הכלכלי באמצעות מצור ימי.
המשמעות המעשית של מהלך כזה היא יצירת מציאות מבצעית חדשה, שבה איראן פועלת תחת לחץ מתמשך, כמעט חונק. השליטה האמריקנית במרחבים הימיים, מהים האדום ועד המפרץ, מצמצמת את יכולתה של טהראן לנצל את נתיבי הסחר והאנרגיה, ומחלישה את אחד ממקורות הכוח המרכזיים שלה.
ההשוואה לשנת 2003 אינה מקרית. אז, ריכוז כוח דומה הקדים מהלך צבאי רחב היקף בעיראק. גם אם הפעם המטרה אינה בהכרח פלישה, עצם הדמיון ההיסטורי מחדד את עוצמת המסר.
הפריסה האמריקנית אינה נותרת ברמת ההצהרתית, היא מתורגמת בפועל להידוק השליטה בנתיבי השיט, ובעיקר באזור מיצר הורמוז, אחד מצווארי הבקבוק המרכזיים של שוק האנרגיה העולמי.
יירוט מכליות נפט, עיכוב כלי שיט והסטת מסלולים, כל אלה אינם צעדים נקודתיים, אלא חלק מאסטרטגיה רחבה יותר, מדובר בשילוב בין כוח צבאי לבין סנקציות כלכליות, שיוצר לחץ מצטבר על הכלכלה האיראנית ומצמצם את יכולתה לפעול בזירה האזורית.
הרחבת הפריסה גם לים האדום מעידה כי וושינגטון אינה מתמקדת רק בזירה המפרצית, אלא מבקשת לייצר מעטפת לחץ רחבה, החולשת על כלל נתיבי הסחר המרכזיים של איראן.
עם זאת, חשוב לציין כי המהלך האמריקני אינו חד-ממדי. לצד ההפגנה הצבאית המרשימה, וושינגטון מקפידה להשאיר פתח לפתרון מדיני. זהו משחק עדין בין איום לבין דיפלומטיה, בין הפעלת כוח לבין ניסיון להימנע מהידרדרות בלתי נשלטת.
המסר לאיראן ברור, המשך סירוב או גרירת רגליים במשא ומתן עלולים להוביל להסלמה נוספת, כולל חידוש התקיפות האוויריות בתוך שטח איראן או החרפת המצור הימי. מנגד, נכונות להתגמש עשויה לבלום את ההסלמה.
בכך, הופכת הפריסה הימית לכלי מיקוח לכל דבר, לא רק אמצעי צבאי אלא מנוף מדיני שמטרתו להשפיע על קבלת ההחלטות בטהראן.
להערכת הגורמים הביטחוניים,השלכות המהלך חורגות בהרבה מהעימות הישיר בין ארצות הברית לאיראן. מדינות האזור עוקבות בדריכות אחר ההתפתחויות, כאשר כל שינוי במאזן הכוחות עלול להשפיע על יציבותן ועל שוקי האנרגיה העולמיים.
במקביל, היעדר לוח זמנים ברור לסיום הפריסה מגביר את חוסר הוודאות. הפסקת האש השברירית עלולה לקרוס, והאפשרות להסלמה רחבה נותרת ממשית.
גם ההקשר הפוליטי בארצות הברית משחק תפקיד. עיתוי המהלך, על רקע מערכת בחירות לקונגרס בחודש נובמבר הבא, מעניק לממשל האמריקני מרחב תמרון רחב יותר, אך גם מעלה את הסיכון לקבלת החלטות מושפעות משיקולים פנימיים.
אם מגמות אלו יימשכו, סביר להניח כי החודשים הקרובים יהיו מתוחים במיוחד. הירידה בביקוש לאנרגיה באירופה בתקופת הקיץ עשויה להקל על וושינגטון להחריף את הלחץ, מבלי לשלם מחיר כלכלי כבד בזירה הבינלאומית.
במצב כזה, הכדור נמצא במידה רבה במגרש האיראני. החלטה ללכת לעימות, או לחלופין להסדרה, תקבע לא רק את עתיד היחסים עם ארה"ב, אלא גם את דמותו של המזרח התיכון בשנים הקרובות.
כך או כך, דבר אחד כבר ברור, הים הפך לזירה המרכזית של העימות, והמערכה בו רחוקה מלהסתיים.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
