המעבר של ארה"ב מגישה של עימות צבאי ישיר מול איראן לעבר הפעלת לחץ ימי וכלכלי ממוקד משקף שינוי תפיסתי עמוק, במקום ניסיון להכרעה מהירה, מדובר באסטרטגיה של שחיקה מתמשכת, שמטרתה להגביל את יכולתה של איראן לייצא נפט ולנוע בחופשיות בנתיבי השיט המרכזיים של המפרץ הפרסי ומיצרי הורמוז, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
למרות שאין מדובר במצור ימי אמריקני מלא במובן הקלאסי, ההשפעה המצטברת של סנקציות, פיקוח ימי ומעקב מודיעיני יוצרת עבור איראן מציאות של לחץ מתמשך על עורק החיים הכלכלי המרכזי שלה.
אולם, האיראנים יודעים להתחכם עם המצור הימי האמריקני וגורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי איראן פיתחה רשת של הברחות, כדי להיחלץ מהחנק הכלכלי, רשת שעוברת דרך טורקיה.
האיראנים העבירו את עיקר הפעילות הכספית שלהם מדובאי לטורקיה, הכסף זורם דרך ערוצים שונים: קריפטו, העברות בנקאיות, זהב ושימוש במזומן, דרך הגבול בין איראן לטורקיה.
איראן אינה מתייחסת למערכה הזו כאל בעיה טקטית בלבד, אלא כאתגר מערכתי המחייב שינוי עמוק באופן שבו היא מארגנת את הכלכלה, הלוגיסטיקה והפריסה האזורית שלה.
על פי גורמים ביטחוניים, נקודת המוצא של ההיגיון האיראני היא כפולה, מצד אחד התלות בנתיבי השיט היא מקור מובהק של פגיעות, אך מצד שני היא גם בסיס הכוח המרכזי של המדינה כיצואנית אנרגיה, מכאן נובעת אסטרטגיה שמבקשת להפוך תלות זו ממוקד חולשה למערכת רב שכבתית, מבוזרת וגמישה יותר.
במישור הימי, מיצרי הורמוז ממשיכים למלא תפקיד כפול בתפיסה האיראנית. מצד אחד מדובר בעורק תחבורה עולמי חיוני, ומצד שני במנוף הרתעתי מרכזי מול ארה"ב ומדינות המערב.
הגישה האיראנית היא לא ליצור מצב של סגירה מלאה של מיצר הורמוז, מהלך שעלול להצית עימות רחב היקף, אלא ליצירת שליטה מדודה בדינמיקה של התנועה הימית, באופן שמעלה את עלויות הנוכחות הצבאית והכלכלית של ארה"ב מבלי להביא להסלמה כוללת.
במקביל לכך, איראן פועלת לפיזור הפעילות הימית שלה לאזורים רחבים יותר, בהם מפרץ עומאן והים הערבי. הפיזור הזה נועד להפחית את היכולת לרכז עליה לחץ גיאוגרפי ישיר ולהקטין את התלות בצוואר בקבוק אחד. לדברי גורמי מודיעין במערב, איראן מפתחת גם שיטות פעולה שנועדו להתמודד עם מערכות המעקב הימיות של ארה"ב, לרבות שימוש ב"צי צללים", שינויים בזהויות של כלי השיט האיראניים והעברות נפט בין אוניות בלב ים בשיטת "גב אל גב", שמקשות על מעקב אחר מקור המטען.
לצד זאת, ישנה גם התנהלות שנועדה לשבש את שקיפות התנועה הימית, בין היתר באמצעות פערים בדיווחי מיקום ימי, וכיבוי מערכות זיהוי אוטומטיות במצבים מסוימים. כל אלה משתלבים במאמץ רחב יותר לייצר עמימות תפעולית במרחב שבו הפיקוח הבינלאומי הולך ומתהדק.
על פי גורמים ביטחוניים, אחד השינויים המשמעותיים ביותר באסטרטגיה האיראנית נוגע למבנה הכלכלי עצמו. במקום הסתמכות כמעט בלעדית על נמלי הדרום ועל הציר הימי של המפרץ הפרסי, מתקדם תהליך של ביזור הדרגתי של מערכות הסחר.
נמלי הים הכספי בצפון איראן מקבלים תפקיד גובר כנקודות כניסה ויציאה חלופיות, ומאפשרים יצירת ערוצי סחר שאינם תלויים במעבר הימי הרגיש בדרום איראן.
במקביל, מתרחבת גם חשיבותם של מסדרונות יבשתיים. שיתופי פעולה של איראן עם פקיסטן מאפשרים מעבר סחורות דרך גבולות יבשתיים, בעוד נתיבים העוברים דרך טורקיה פותחים גישה עקיפה לשווקים אירופיים.
הציר הצפוני, המחבר את איראן למרכז אסיה ולרוסיה, הופך בהדרגה לרכיב משמעותי יותר במערכת הסחר הכוללת, כחלק ממאמץ רחב להקטין את התלות בצירים הימיים בלבד.
במישור האנרגיה, שהוא לב המחלוקת עם המערב, איראן ממשיכה להפעיל מערכות עקיפה לייצוא נפט, הכוללות פיצול משלוחים, שימוש בהעברות בין אוניות, ורשתות בעלות מורכבות שמטשטשות את מקור הסחורה.
בתוך המערך הזה בולט גם נמל ג’סק,שנמצא בדרום־מזרח איראן, במחוז הורמוזגאן, על חוף הים הערבי־עומאני, סמוך למצרי הורמוז אך מחוץ למפרץ הפרסי עצמו.
הנמל הזה מאפשר ייצוא נפט תוך עקיפת מיצרי הורמוז, ובכך מצמצם את התלות בנקודת החנק המרכזית של הכלכלה האיראנית.
על פי גורמים מדיניים,לצד ההתאמות הלוגיסטיות והימיות, איראן פועלת גם לבניית עומק מדיני אזורי. חיזוק קשרים עם מדינות כמו עומאן ופקיסטן, לצד הרחבת שיתופי פעולה עם שחקנים נוספים בפריפריה האזורית, נועד ליצור רשת אינטרסים שתקטין את הסיכוי להיווצרות חזית אזורית אחידה נגדה.
איראן גם מבצעת שינוי הדרגתי במערכת הפיננסית שלה. השימוש הגובר במטבעות שאינם דולר ובהסדרי סחר חליפין, בעיקר מול סין ושווקים אסייתיים אחרים, נועד לצמצם את התלות במערכת הפיננסית המערבית ולהפחית את השפעת הסנקציות.
מדובר במהלך ארוך טווח שמטרתו לבנות חסינות יחסית ללחצים חיצוניים, גם אם לא ניתוק מלא מהם.
בסיכומו של דבר, אומרים גורמים ביטחוניים בכירים, המערכה בין ארה"ב לאיראן בזירה הימית אינה מתנהלת כעימות ישיר של חסימה מול פריצה, אלא כתהליך מתמשך של לחץ והתאמה.
מצד אחד עומדת מערכת סנקציות ופיקוח מתקדמת שמטרתה להגביל את מרחב הפעולה האיראני, ומצד שני עומדת מדינה שמפתחת בהדרגה מודל פעולה מבוזר, רב נתיבי וגמיש יותר.
השאלה המרכזית שנותרת פתוחה היא עד כמה הביזור הזה אכן מסוגל לייצר עמידות אמיתית לאורך זמן, או שמדובר בעיקר בהאטה של השפעת הלחץ ולא בנטרולו.
במילים אחרות, איראן אינה מבטלת את האילוצים, אך מנסה לפרק אותם למרכיבים קטנים יותר שניתן לנהל, לעקוף או לספוג, תוך שינוי הדרגתי של מבנה הכלכלה והמרחב האסטרטגי שלה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
