מאז עליית הסולטאן קאבוס לשלטון בשנות השבעים, אימצה עומאן מדיניות חוץ המבוססת על ניטרליות יחסית, איזון בין מוקדי הכוח האזוריים ושמירה על ערוצי תקשורת פתוחים עם כל הצדדים, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים בירושלים.
במסגרת זו פיתחה מוסקט יחסים מיוחדים עם איראן גם בתקופות שבהן רוב מדינות המפרץ אימצו קו עימות חריף מול טהראן.
מבחינת ההנהגה העומאנית, איראן איננה רק יריבה פוטנציאלית אלא שכנה אסטרטגית החולקת עמה שליטה על מיצרי הורמוז, עורק האנרגיה החשוב בעולם. לכן, יציבות היחסים עמה נתפסת כאינטרס ביטחוני וכלכלי מרכזי.
עוד אומרים הגורמים המדיניים כי במשך שנים מילאה עומאן תפקיד של מתווכת אזורית בין איראן לארצות הברית והמערב, אירחה מגעים חשאיים בין וושינגטון לטהראן, סייעה בעסקאות חילופי שבויים, והייתה אחד הצירים המרכזיים שהובילו להסכם הגרעין של 2015. לצד זאת שמרה על קו עקבי של דיפלומטיה שקטה גם בזירות אחרות.
גורמים ביטחוניים מוסיפים כי גם כאשר פרצה המלחמה והחריף העימות סביב איראן, עמדת עומאן לא נבעה מהזדהות אידיאולוגית עם טהראן אלא מתפיסה אסטרטגית הרואה במניעת קריסת היציבות האזורית יעד עליון. מבחינת מוסקט, החלשה או בידוד מוחלט של איראן עלולים להצית הסלמה רחבה במפרץ, לפגוע בחופש השיט במצרי הורמוז ולערער את האיזון שעליו נשענת המדיניות העומאנית מזה עשרות שנים.
במקביל, עמדתה של עומאן מול המלחמה בין ארה"ב, ישראל ואיראן איננה חריגה רגעית אלא המשך ישיר של אותו קו. בעוד רוב מדינות המפרץ הסתפקו בקריאות כלליות לריסון, מוסקט אף גינתה את התקיפה האמריקנית-ישראלית על איראן, ושר החוץ בדר אל-בוסעידי כינה אותה במאמר שפירסם באחרונה במגזין "אקונומיסט" “בלתי חוקית” ו“טעות אסטרטגית”.
התשובה לשאלה מדוע עומאן פועלת כך מתחילה בגיאוגרפיה ובהיסטוריה גם יחד, הגיאוגרפיה קושרת אותה ישירות למיצרי הורמוז, נקודת תורפה אזורית קריטית, והופכת כל עימות עם איראן לאיום ישיר על האינטרס שלה.
ההיסטוריה, מצידה, יצרה מדינה בעלת מסורת של עצמאות יחסית במרחב הערבי, שאינה נוטה להיגרר אחרי קונפליקטים אזוריים חדים.
במובן זה, העמדה העומאנית אינה “הצטרפות למחנה האיראני” אלא ניסיון לשמר את כללי המשחק האזוריים ולמנוע הידרדרות למלחמה רחבה. מוסקט חוששת כי עימות כולל לא יוביל רק לערעור המשטר בטהראן אלא לכאוס אזורי, לפגיעה בכלכלות המפרץ ולהתפרקות מנגנוני היציבות הקיימים.
גם התפיסה כלפי השימוש בכוח מצד ישראל וארצות הברית משפיעה על המדיניות העומאנית. מבחינתה, הניסיון לעצב את המזרח התיכון באמצעות כוח צבאי בעזה, בלבנון, בסוריה ובאיראן עלול לייצר שרשרת הסלמות בלתי נשלטת שתגיע גם למדינות המפרץ.
הגישה העומאנית מבוססת על ניהול סכסוכים ולא על הכרעה מוחלטת, על פתיחת ערוצי תקשורת ולא על ניתוק, ועל שימור איזונים במקום עימות ישיר. לכן מוסקט אינה רואה בלחץ הצבאי על איראן כלי ליציבות, אלא גורם שמגביר את חוסר הוודאות האזורי.
גם המבנה הפנימי של המערכת הפוליטית בעומאן תורם לכך. בניגוד למדינות שבהן המדיניות החוץ מושפעת מתחרות פנימית או רטוריקה לוחמנית, עומאן פועלת במנגנון ממלכתי יציב ושמרני, המעדיף קבלת החלטות איטית, מחושבת ושקטה, ללא ניסיון להוביל מחנות אזוריים.
בסופו של דבר, אומרים גורמים מדיניים, עומאן אינה משנה את מדיניותה בהתאם לאירועים האחרונים, אלא ממשיכה בקו ארוך השנים שלה. מבחינתה, איראן היא מציאות גיאופוליטית קבועה ולא תופעה זמנית, ולכן עדיף להכיל את המתיחות, לשמור על קשר עם כל הצדדים ולמנוע הידרדרות למלחמה כוללת, גם במחיר של עמדות שונות מאלה של חלק ממדינות המפרץ ומהמערב.
הערה: פורסם לראשונה ב"אפוק"
