הדיון סביב עומאן, כפי שהוא משתקף בשיח האזורי,לאחר האיום עליה מצד הנשיא טראמפ, חורג הרבה מעבר לסוגיה נקודתית בין מסקט לוושינגטון, כך אומרים גורמים מדיניים בירושלים.
כזכור, הנשיא טראמפ אמר ב-27 במאי, אחרי ישיבת הקבינט בבית הלבן לעיני נציגי התקשורת את הדברים הבאים:
"לא. המיצר(הורמוז) יהיה פתוח לכולם. אלה מים בינלאומיים, ועומאן תתנהג כמו כולם, אחרת נצטרך לפוצץ אותם. הם מבינים את זה, יהיה בסדר."
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי האיום של טראמפ על עומאן מציף מחדש שאלה יסודית על גבולות העצמאות של מדינות המפרץ, ועל יכולתן לשמר מדיניות חוץ מאוזנת מול הלחצים המתגברים של המעצמות, ובראשן ארה"ב.
במרכז השיח במפרץ עומד כעת האיום האמריקני של טראמפ כלפי עומאן, שלפיו שיתוף פעולה שלה עם איראן במיצר הורמוז עלול להוביל לצעדים חריפים מצד וושינגטון.
עומאן מייצגת מזה עשורים את אחד המודלים הייחודיים במפרץ הפרסי, מדיניות חוץ של איזון, הימנעות מעימות ישיר ושימור ערוצי תקשורת פתוחים עם כל הצדדים, כולל איראן.
המדיניות הזו אפשרה לה למלא תפקיד תיווך מרכזי בין טהראן לוושינגטון, ובכלל זה בשיחות שהובילו להסכם הגרעין בשנת 2015. אולם בשנים האחרונות נראה כי מרחב התמרון של עומאן מצטמצם, לנוכח קיטוב גובר בין ארה"ב לבין איראן והתגברות הדרישות לבחור צד.
הטענה המרכזית העולה מהשיח סביב האיום היא כי עצם קיומה של ניטרליות פעילה הופך לבעיה בעיני חלק מהגורמים במערב,ובראשם ארה"ב, הרואים בה מכשול לבניית חזית אחידה מול איראן.
גורמים ביטחוניים העוקבים אחרי הרשתות החברתיות בעולם הערבי אומרים כי יש פער בין השיח הרשמי לבין התגובה הציבורית במדינות המפרץ. בעוד ההנהגה בעומאן שומרת על שתיקה אופיינית, ברשתות החברתיות במפרץ ניכרת תגובת נגד חריפה.
השיח הציבורי מתמקד בתחושת חשש מפני הידוק התלות הביטחונית בארה"ב, באופן שעלול לצמצם את יכולתן של מדינות האזור לנהל מדיניות עצמאית מול איראן. במובן זה, עומאן משמשת סמל רחב יותר למאבק על מרחב האוטונומיה של מדינות המפרץ.
בקרב חלק מהפרשנים במפרץ, ההקשר הרחב כולל גם ביקורת על דפוסי המעורבות האמריקנית באזור, שנתפסים ככאלה שמבקשים לעצב מחדש את מפת הבריתות האזורית, לעיתים תוך לחץ ישיר על שותפות מסורתיות.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי הדיון סביב עומאן חושף גם מחלוקת פנימית עמוקה בתוך מדינות המפרץ עצמן.
מצד אחד, ישנה מגמה של התקרבות אסטרטגית לארה"ב ולישראל כחלק ממערך בלימה מול איראן. מצד שני, קיימת מגמה מקבילה של חיפוש איזונים והפחתת מתחים אזוריים.
עומאן ממוקמת באופן מובהק בציר השני, בעוד מדינות אחרות נתפסות כקרובות יותר לציר הראשון. הפער הזה מייצר לא רק הבדלי מדיניות, אלא גם מתחים בשיח הציבורי והאזורי סביב שאלת העתיד של המפרץ.
בהקשר זה, ההתקרבות בין סעודיה לאיראן, שנחתמה בתיווך סין בשנת 2023, מוצגת כדוגמה ליכולת של מדינות האזור לנהל מדיניות חוץ רב שכבתית שאינה נשענת על גוש אחד בלבד.
במוקד הדיון עומד גם מיצר הורמוז, אחד ממעברי האנרגיה החשובים בעולם, כל שינוי במאזן הכוחות סביבו נתפס כבעל פוטנציאל השפעה גלובלי.
החשש שמובע בשיח האזורי הוא כי הידוק הלחץ על עומאן או שינוי מעמדה עלול להפוך את מיצר הורמוז מזירת מעבר יציבה לזירת חיכוך פעילה. תרחיש כזה, גם אם אינו מיידי, נתפס כבעל השלכות רחבות על שוקי האנרגיה ועל היציבות האזורית כולה.
לסיכום, הדיון סביב עומאן אינו עוסק רק בסולטנות עצמה, אלא במודל שהיא מייצגת. במובן הרחב יותר, זהו מבחן לשאלת היכולת של מדינות קטנות ובינוניות במפרץ לשמר מדיניות עצמאית בעידן של קיטוב גובר בין מעצמות.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
