הסערה שעוררה מחיקת קטעים מנאומו של נשיא איראן, מסעוד פזשכיאן, על ידי רשות השידור הממלכתית, איננה עוד ויכוח תקשורתי פנימי, היא משקפת את אחד ממאבקי הכוח החריפים ביותר המתחוללים כיום בלב הרפובליקה האסלאמית , המאבק בין המחנה המבקש לקדם הידברות עם המערב לבין המחנה האידיאולוגי, ובראשו משמרות המהפכה, הרואה בכל פשרה איום על יסודות המשטר, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
במוקד הפרשה עמדו דברים שנמחקו מהשידור, שבהם סיפר פזשכיאן כי המנהיג העליון לשעבר, עלי ח'מינאי, התנגד בתחילה לכל משא ומתן עם ארה"ב, אך לאחר פגישה אישית עמו שינה את עמדתו ואף הורה לפתוח במגעים כדי לחלץ את איראן ממצב של "לא מלחמה ולא שלום".
דווקא הקטע הזה נעלם מהגרסה ששודרה לציבור.
לדברי גורמים ביטחוניים, העובדה שרשות השידור האיראנית בחרה לצנזר דווקא את ההתייחסות לשינוי עמדתו של המנהיג העליון עלי ח'מינאי אינה מקרית. היא מעידה עד כמה סוגיית המשא ומתן עם ארה"ב הפכה לנושא רגיש בתוך הממסד האיראני.
מבחינת המחנה השמרני, עצם ההכרה בכך שעלי ח'מינאי הסכים בעבר למהלך כזה עלולה לערער את הנרטיב שלפיו ההתנגדות למערב היא עיקרון בלתי מתפשר של המהפכה האסלאמית.
רשות השידור היא כלי פוליטי ולא רק גוף תקשורת
על פי גורמים ביטחוניים,הפרשה גם חושפת פעם נוספת את מעמדה האמיתי של רשות השידור האיראנית. אמנם מדובר בגוף שאינו כפוף פורמלית לממשלה, אך בפועל הוא נשלט בידי המנהיג העליון ומזוהה לאורך שנים עם הזרם השמרני.
ביקורת חריפה מצד הנשיא, שר החוץ עבאס עראקצ'י ובכירים נוספים בממשלה כלפי הרשות אינה תופעה חדשה. גם בעבר הואשמה הרשות כי היא מעניקה במה כמעט בלעדית למחנה המתנגד לכל הסדר עם המערב, בעוד שהיא מצמצמת או מסלפת את מסריהם של התומכים בדיפלומטיה.
התגובה החריגה של מועצת ההסברה הממשלתית, שהאשימה את הרשות בפגיעה באמון הציבור, מעידה כי מבחינת הממשלה נחצה הפעם קו אדום.
לדברי גורמים ביטחוניים,האירוע כולו ממחיש גם את משבר האמון החריף שממנו סובלת התקשורת הממלכתית באיראן.
בעידן הרשתות החברתיות קשה מאוד להסתיר מידע. בתוך שעות ספורות הופצו ברשתות החברתיות ההקלטות המלאות של הנאום, ועיתונאים השוו בין הגרסה שפרסמה לשכת הנשיא לבין זו ששודרה בטלוויזיה.
ניסיון ההסתרה רק הפך את הקטע המצונזר לנושא המרכזי של השיח הציבורי.
גם כלי תקשורת המזוהים עם המחנה הרפורמיסטי ניצלו את ההזדמנות למתקפה חזיתית על רשות השידור. העיתון "סאזנדגי" אף כינה אותה "ארגון הפילוג הלאומי" וטען כי הפכה ממוסד ממלכתי למעוז של הקיצונים, המלבה מחלוקות פנימיות ומרחיקה עוד יותר את הציבור מן התקשורת הרשמית.
גורמים ביטחוניים אומרים כי הפרשה אינה עוסקת רק בשאלה אם מותר לערוך נאום של נשיא המדינה. היא משקפת מאבק עמוק בהרבה על השאלה מי מעצב את הנרטיב הלאומי באיראן.
מאז פרוץ המלחמה והתגברות הלחץ האמריקני, גוברת גם המתיחות באיראן בין מוסדות המדינה. הממשלה מנסה לשמר אפשרות של הידברות מדינית, בעוד שמוקדי הכוח השמרניים, ובראשם משמרות המהפכה והמחנה האידיאולוגי , מבקשים למנוע כל רושם של נסיגה מעקרונות המהפכה.
במובן זה, השליטה במידע הפכה לחלק בלתי נפרד ממאבק הכוחות הפנימי. מי ששולט במסר הציבורי שולט גם באופן שבו יתפרשו החלטות ההנהגה ובמידת הלגיטימציה שלהן.
ייתכן שהמשמעות הרחבה ביותר של הפרשה נעוצה בכך שהיא חושפת את המאבק על דמותה העתידית של איראן בעידן שאחרי עלי ח'מינאי.
גם אם כלפי חוץ ממשיך המשטר להציג חזית אחידה, מתחת לפני השטח מתנהלת תחרות עזה בין מוסדות השלטון, הממשלה, משמרות המהפכה, מערכת התעמולה והזרמים הפוליטיים השונים על השליטה בכיוון שאליו תצעד הרפובליקה האסלאמית.
גורמים ביטחוניים מעריכים כי הצנזורה על נאומו של הנשיא פזשכיאן מלמדת כי המאבק כבר אינו מתנהל רק במסדרונות השלטון, אלא גם על מסך הטלוויזיה ובמרחב הציבורי. כל מילה שנמחקת, וכל מסר שמושמט, מעידים על עומק הקרע בתוך האליטה השלטת.
בסופו של דבר, הפרשה הזו אינה מלמדת רק על חולשת חופש הביטוי באיראן, אלא בעיקר על חוסר הביטחון של המשטר עצמו. ככל שהמאבק על הירושה ועל כיוון המדינה מתעצם, כך גובר גם הניסיון לשלוט בנרטיב הציבורי. אולם בעידן הדיגיטלי, שבו המידע זורם במהירות ואינו מכיר בגבולות הצנזורה, שליטה כזו הופכת קשה יותר ויותר ולעיתים אף משיגה את התוצאה ההפוכה.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
