פרשת המטוס החטוף מטיסת "פליי דובאי", שכמעט הסתיימה באסון לאחר שטייס המשנה המחבל, שלדברי גורמים ביטחוניים עבר הקצנה דתית ולאומנית בשנה האחרונה, תקף את הקברניט וניסה לבצע פיגוע בסגנון אירועי ה-11 בפסטמבר, הולכת ומקבלת בזירה הפלסטינית משמעות רחבה בהרבה מאירוע תעופתי חריג.
גורמים ביטחוניים העוקבים אחרי הלכי הרוח ברחוב הפלסטיני מציינים, על סמך הנאמר ונכתב בתקשורת הפלסטינית וברשתות החברתיות, כי מבחינת חלק מהפרשנים הפלסטינים, הפרשה הפכה במהירות למבחן לא רק של מערך הביטחון הישראלי, אלא גם של התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ערב הבחירות ושל האופן שבו ישראל מציגה איומים ביטחוניים לציבור.
הפרשן הפלסטיני אברהים מלחם, עורך עיתון אל-קודס המזרח ירושלמי ולשעבר דובר הממשלה הפלסטינית, טען במאמר שפירסם בעיתונו, כי נתניהו מיהר לנצל את האירוע לצרכים פוליטיים, במיוחד לאחר האזהרה שמסר ערב התקרית מפני איומים אפשריים על ישראל לקראת הבחירות. מלחם הצביע על סמיכות הזמנים בין האזהרה לבין האירוע וטען כי בישראל נעשה ניסיון להציג את התקרית כהוכחה לכך שהאזהרה התממשה.
גורמים ביטחוניים אומרים כי הפלסטינים הם חובבי תיאוריית הקונספירציה בכל הקשור להתפתחויות שאינן משרתות את מטרתם ומציגות את התגוננות ישראל מפני הטרור,למשל, מאמרו של עבד אלבארי עטוואן, העורך הפלסטיני של העיתון "ראי אליום", הולך צעד נוסף. עטוואן אינו מסתפק בטענה שנתניהו ניצל את האירוע מבחינה פוליטית. הוא מטיל ספק בעצם הגרסה הישראלית ומעלה טענה קיצונית בהרבה, שלפיה האירוע כולו היה, לטענתו, "מופע" שאורגן בידי גורמי מודיעין ישראליים.
עטוואן בונה את טיעונו סביב שורה של שאלות. הוא מצביע על שינויי גרסאות שפורסמו בתחילת האירוע בנוגע לזהות הטייסים, על העובדה שהמטוס טס דרך המרחב האווירי הירדני אך נחת בטאבוק שבסעודיה, ועל נוכחותם של טייסים נוספים על המטוס. הוא גם שואל כיצד הצליח הקברניט הפצוע לפתוח את דלת תא הטייס וכיצד הצליחו הנוסעים להשתלט על טייס המשנה התוקף.
אחת הנקודות המרכזיות במאמרו של עטוואן היא התזמון. הוא מחבר בין האירוע לבין האזהרה של נתניהו מפני איומים אפשריים ערב הבחירות. מבחינתו, העובדה שתקרית חמורה במטוס התרחשה זמן קצר לאחר האזהרה מאפשרת, לטענתו, לנתניהו להציג את עצמו כמי שידע על הסכנה מראש. זו גם הנקודה שבה נפגשת עמדתו עם ביקורתו של מלחם.
עטוואן מרחיב את הטענה מעבר לניצול פוליטי של האירוע. הוא מעלה אפשרות שהמטרה הייתה לייצר תחושת איום שתוכל לשמש בהמשך להצדקת צעדים מדיניים או צבאיים, ואף מעלה תרחישים הקשורים לאיראן ולדחיית הבחירות.
לצד שני הפרשנים הללו, מאמרו של ראמי מהדאווי בעיתון הפלסטיני אל-איאם מציג זווית שונה. מהדאווי אינו מתמקד בשאלה אם האירוע בוים או נוצל פוליטית, אלא בשאלה כיצד העולם מעניק משמעות שונה לסבל אנושי בהתאם לזהותם של הקורבנות.
השאלה שהוא מציב בכותרת מאמרו היא: "מה היה קורה אילו הנוסעים היו ערבים?"
מהדאווי טוען כי הסיקור הנרחב של הפרשה, הפיכת הנוסעים הישראלים לגיבורים, פרסום שמותיהם וסיפוריהם והמעורבות הפוליטית בהוקרתם אינם בעייתיים כשלעצמם. אדם שמסכן את חייו כדי להציל אחרים ראוי להערכה, ונוסעים שחוו סכנת חיים זכאים שקולם יישמע. השאלה שלו היא האם אותה תשומת לב הייתה ניתנת לאירוע אילו המטוס היה מלא בנוסעים ערבים.
לטענתו, במערכת התקשורת הבינלאומית קיימת לעיתים היררכיה של סבל, יש קורבנות שהופכים לסיפור אנושי שלם, עם שמות, תמונות, משפחות וחלומות, ויש קורבנות שהופכים למספר בתוך "מניין ההרוגים". מכאן הוא עובר להשוואה לפלסטינים ולערבים, ושואל כמה מהם נהרגו בשנים האחרונות מבלי שסיפור חייהם הפך לסיפור אנושי בעל תהודה בינלאומית.
המסר של מהדאווי אינו שהפרשה לא הייתה ראויה לסיקור, להיפך, הוא מדגיש שכל חיי אדם ראויים לאותה תשומת לב. מבחינתו, השאלה המוסרית היא האם ערך חיי אדם צריך להשתנות בהתאם ללאום, לדת או לזהות הפוליטית של האדם.
מהדאווי גם נוגע בהיבט הביטחוני של הפרשה. הוא מזהיר מפני המעבר המהיר מאירוע שעדיין נחקר לקביעות על טרור, מניע אידיאולוגי או ניסיון להפיל את המטוס. לדבריו, האמת אינה בהכרח הגרסה הראשונה שמגיעה למסכים, והאשמה אינה יכולה להחליף חקירה מקצועית. בכך, גם אם מזווית אחרת לחלוטין, הוא מצטרף לביקורת על המהירות שבה האירוע קיבל משמעות פוליטית וביטחונית.
דווקא השילוב בין שלושת המאמרים משרטט תמונה מעניינת של השיח הפלסטיני סביב הפרשה. מלחם מתמקד בשימוש הפוליטי שעשה, לטענתו, נתניהו באירוע. עטוואן מטיל ספק בעצם הגרסה ומעלה טענות קיצוניות על האפשרות שהאירוע תוכנן. מהדאווי מעביר את הדיון למישור המוסרי והתקשורתי ושואל מדוע סבלם של ישראלים זוכה, לטענתו, להדהוד שונה מסבלם של ערבים ופלסטינים.
מבחינת הרחוב הפלסטיני, כפי שעולה מהדיווחים של גורמים ביטחוניים העוקבים אחר הלכי הרוח הפלסטיניים, המסר המרכזי אינו בהכרח השאלה אם האירוע אכן "בוים", אלא כיצד הוא נתפס וכיצד הוא משמש בשיח. התקרית מאפשרת לחזק טענה פלסטינית מוכרת, שלפיה נתניהו עושה שימוש באיום הביטחוני כדי לבסס את מעמדו הפוליטי ולהציג את ישראל כמדינה הנתונה לאיום מתמיד.
העובדה שסעודיה מילאה תפקיד מרכזי בחילוץ הנוסעים, אף שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, ממחישה את המורכבות של המערכת האזורית. קיימת רשת של קשרים מעשיים בין ישראל למדינות ערב, גם מעבר ליחסים הדיפלומטיים הרשמיים. אולם מבחינת הפלסטינים, שיתוף פעולה מעשי כזה אינו מבטל את המחלוקת המדינית ואינו מעיד בהכרח על שינוי בעמדת המדינות הערביות כלפי הסוגיה הפלסטינית.
מבחינת הלכי הרוח הפלסטינים,אומרים גורמי הביטחון, כאן חוזרת הסוגיה הפלסטינית אל מרכז התמונה. הסכמי אברהם הרחיבו את הקשרים בין ישראל למדינות ערב, אך לא פתרו את הסכסוך הישראלי פלסטיני. המלחמה בעזה, ההתנחלויות, האלימות בשטחי יהודה ושומרון והיעדר אופק מדיני ממשיכים להשפיע על האופן שבו הרחוב הערבי והפלסטיני רואה את ישראל.
לכן, בעיני הפרשנים הפלסטינים, פרשת המטוס היא הרבה יותר מסיפור על טייס משנה שתקף את הקברניט וניסה לרסק את המטוס על 180 נוסעיו הישראלים, היא הופכת לסיפור על ביטחון, תודעה, בחירות, יחסי ישראל עם מדינות ערב והסכסוך הישראלי פלסטיני.
שלוש העמדות של הפרשנים הפלסטינים שהוזכרו לעיל אינן מוכחות, אך עצם הופעתן בעיתונות הפלסטינית המרכזית והחשיפה שהן מקבלות בשיח הפלסטיני הן נתון חשוב להבנת הלכי הרוח באזור.
מבחינת גורמים ביטחוניים העוקבים אחר השיח הפלסטיני, יש חשיבות להבחנה הזאת והבנת משמעותו התודעתית. די בכך שהפרשה נתפסת בחלקים מהשיח הפלסטיני כהוכחה נוספת לטענה שישראל ממנפת אירועים ביטחוניים לצרכים פוליטיים ולבניית נרטיב של איום מתמיד.
לדברי גורמים ביטחוניים, עצם העובדה ששלושה כותבים פלסטינים בולטים מעניקים לפרשה שלוש פרשנויות שונות, פוליטית, קונספירטיבית ומוסרית, ממחישה עד כמה פרשת המטוס הפכה מזמן מאירוע תעופתי לאירוע פוליטי ותודעתי.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
