התקדמות החות'ים בתימן אינה רק כישלון של הכוחות הנאמנים לממשלה החוקית, היא חושפת שינוי עמוק יותר במזרח התיכון, מדינות המפרץ מתחילות להבין שהמטרייה האמריקנית אינה מוחלטת, שהעליונות הצבאית אינה מספיקה מול ארגונים חמושים, ושגם בריתות ביטחוניות שהיו מובנות מאליהן במשך עשרות שנים אינן חסינות מפני שינוי, כך אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
לדבריהם,השאלה המרכזית אינה רק כיצד הצליחו החות'ים להתקדם במהירות כה רבה, אלא מה משמעות ההתפתחויות האלה עבור סעודיה, מדינות המפרץ וישראל, ומהו המערך הביטחוני שיכול להחליף את הסדר הישן.
המטרייה האמריקנית מצטמצמת
הסימנים לשינוי הולכים ומצטברים,סעודיה ביקשה סיוע אמריקני בהתמודדות עם האיום החות'י, אך לפי דיווחים בתקשורת האמריקנית וושינגטון אינה מעוניינת בהתערבות צבאית ישירה. במקביל, נציגים אמריקנים נפגשו עם נציגי החות'ים במוסקט וקיבלו מהם התחייבות שלא לתקוף ספינות אמריקניות.
המסר האמריקני לריאד משמעותי, ארה"ב אינה מנתקת את הברית עם סעודיה, אך היא מבהירה שהאינטרסים האמריקניים והסעודיים אינם בהכרח זהים בכל זירה ובכל מחיר.
עם זאת כדי להמתיק את הגלולה המרה, מחלקת המדינה האמריקנית המליצה לאשר עסקה למכירת 48 מטוסי אפ-35 לסעודיה.
לדברי גורמים ביטחוניים, מבחינת החות'ים, מדובר בהישג אסטרטגי, הם הצליחו להביא את ארצות הברית לשיח ישיר איתם, ובמקביל להמשיך להפעיל לחץ על סעודיה.
סעודיה מחפשת שכבות ביטחון נוספות,היא אינה מתכוונת לוותר על הברית עם ארה"ב, אך גם אינה רוצה להיות תלויה בה בלבד. מכאן ההתקרבות האפשרית לפקיסטן ולטורקיה, ההתייחסות להסכם מכה, שמירה על ערוץ התיווך של עומאן והשארת הדלת פתוחה לשיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל.
לדברי גורמים ביטחוניים,המלחמה באיראן ובתימן חשפה גם חולשה אחרת במערכת המפרצית. למדינות המפרץ יש מערכות נשק מתקדמות והשקעות ביטחוניות עצומות, אך היכולות הללו נותרו במידה רבה לאומיות. אמנם קיימת אמנת הגנה משותפת אך אין עדיין מנגנון מבצעי אוטומטי שמאפשר לשש המדינות לפעול ככוח אחד במקרה של מתקפה רחבה.
הפער אינו רק צבאי אלא גם פוליטי. לכל מדינה אינטרסים, שותפויות והערכת איומים משלה, ולכן קשה להפוך שש מערכות ביטחון לאומיות למערכת אזורית אחת. הגנה משותפת מחייבת לא רק נשק, אלא גם פיקוד ושליטה משותפים, התרעה מוקדמת, שיתוף מודיעין והסכמה מראש על השאלה מי מגיב, כיצד ומתי.
לדברי גורמים ביטחוניים,המלחמה באיראן מוסיפה מימד חשוב. אם ארה"ב עצמה נדרשת להתמודד עם מגבלות של מלאי תחמושת, פריסת כוחות, עלויות ולחץ פוליטי מבית, מדינות המפרץ מבינות שהן אינן יכולות להניח שוושינגטון תוכל או תרצה לנהל עבורן מלחמות ארוכות.
המשמעות אינה שארה"ב חדלה להיות הכוח המרכזי באזור. היא עדיין המעצמה הצבאית החשובה ביותר. אבל עצם האפשרות שוושינגטון תגדיר מחדש את גבולות המעורבות שלה משנה את חישוב הסיכון של בעלות בריתה.
קיימת גם דילמה נוספת שנחשפה במלחמה, הבסיסים והמתקנים האמריקניים מעניקים למדינות המפרץ יכולות הגנה והרתעה, אך בעת מלחמה הם עלולים להפוך את שטחן למטרה בגלל עצם הנוכחות האמריקנית. מדינות המפרץ נדרשות אפוא למצוא איזון בין הצורך במטרייה האמריקנית לבין הרצון שלא להפוך לזירת עימות במלחמה שאותה לא בחרו לנהל.
לדברי הגורמים הביטחוניים,מכאן גם נובע השינוי בתפיסת הביטחון, מדינות המפרץ אינן מחפשות בהכרח תחליף לארה"ב, אלא מערכת רב שכבתית שבה הן אינן תלויות בשותף אחד בלבד.
החות'ים הם סימפטום לשינוי עמוק יותר באופי המלחמה. ארגון חמוש יכול כיום להפעיל טילים בליסטיים, כטב"מים, סייבר, מודיעין והטעיה, וליצור לחץ אסטרטגי וכלכלי על מדינות חזקות ממנו בהרבה.
גם עליונות אווירית, מערכות הגנה מתקדמות ונוכחות צבאית אמריקנית אינן מבטיחות עוד ביטחון מוחלט כאשר היריב מבוזר, פועל בעלות נמוכה יחסית ומוכן להאריך את המערכה.
ההתפתחויות בתימן ממחישות גם את מגבלות ההשקעה הכספית, סעודיה ומדינות המפרץ יכולות לרכוש את מערכות הנשק המתקדמות ביותר, אך כסף ונשק אינם יכולים להחליף מוסדות מדינה חזקים ולגיטימיים.
הכישלון של הכוחות התימניים הנאמנים לממשלה החוקית ממחיש זאת היטב. החות'ים הצליחו לבנות כוח הנשען לא רק על נשק, אלא גם על אידיאולוגיה, ארגון, משמעת ותחושת שליחות.
האם נוצרה אפשרות חדשה לישראל להשתלב במערך החדש במפרץ?
להערכת גורמים ביטחוניים בכירים, עבור ישראל, השינוי במערכת הביטחון של המפרץ יוצר הזדמנות אסטרטגית. אם סעודיה ומדינות נוספות מבינות שהן זקוקות למערך ביטחון מגוון יותר, ישראל יכולה להפוך לשותפה חשובה בו.
לישראל יש יכולות מודיעיניות, טכנולוגיות ומבצעיות בתחומים כמו התרעה, הגנה אווירית, איתור שיגורים ומעקב אחר התעצמותם של ארגונים הנתמכים בידי איראן. האיום החות'י יוצר אינטרס משותף ברור בין ישראל לסעודיה, משום ששתי המדינות חשופות לאיום על תשתיות, אנרגיה ונתיבי השיט.
אבל, אומרים גורמים ביטחוניים, ישראל אינה יכולה להחליף את ארה"ב. אין לה את הנוכחות הצבאית הגלובלית, היכולת הכלכלית והמעמד המדיני של וושינגטון. לכן המודל האפשרי אינו ישראל במקום ארה"ב, אלא ישראל כחלק ממערכת אזורית רב שכבתית, שבה ארה"ב נותרת שחקן מרכזי ולצדה מדינות נוספות.
לדברי גורמים ביטחוניים, בישראל יש מי שרואים בהיחלשות המטרייה האמריקנית הזדמנות להעמקת הקשר הביטחוני עם סעודיה ואף להתקדמות במסלול הנורמליזציה. שיתוף פעולה נגד החות'ים אכן יכול ליצור אינטרסים משותפים, אך אין להסיק מכך שהביטחון יגבר על הפוליטיקה.
למרות זאת, גורמים מדיניים בכירים מעריכים כי סעודיה לא תגלה גמישות בנושא הנורמליזציה עם ישראל גם אם ישראל תסייע לה במאבק נגד החות'ים.
המסר הסעודי לישראל הוא ברור , היא יכולה להיות שותפה ביטחונית חשובה, אך אין להניח שהדבר יפתור את המחלוקת המדינית עם ריאד או יעקוף את הסוגיה הפלסטינית. שיתוף פעולה ביטחוני יכול לשרת אינטרסים משותפים, אך אינו בהכרח יוצר ברית מדינית.
סעודיה רואה את עצמה כמובילת היוזמה הערבית להקמת מדינה פלסטינית עצמאית מאז שנת 2000 ואין מצב שהיא תוותר על המעמד הזה בעבור ברית ביטחונית עם ישראל נגד החות'ים, כך אומרים גורמים מדיניים.
באב אלמנדב וים סוף הם חלק מהמרחב האסטרטגי הישראלי, ופגיעה בנתיבי הסחר והאנרגיה יכולה להפוך במהירות לבעיה ישראלית ישירה.
לכן, אומרים גורמים ביטחוניים, ישראל צריכה לראות בשיתוף הפעולה עם מדינות המפרץ לא רק הזדמנות מדינית, אלא צורך ביטחוני.
לדבריהם, ישראל אינה צריכה להציב כוחות גדולים במדינות המפרץ כדי להיות גורם משמעותי במערך החדש. היתרון שלה נמצא במודיעין, בהתרעה, בטכנולוגיה וביכולת לחבר בין תמונת המצב בזירות השונות.
להערכת גורמים ביטחוניים,המערכה בתימן היא אפוא הרבה יותר ממאבק בין החות'ים לבין הממשלה התימנית החוקית או בין החות'ים לסעודיה. היא מבחן ראשון למערכת הביטחון החדשה של המזרח התיכון.
המערכת הישנה נשענה על הנחה פשוטה, ארה"ב היא המטרייה, מדינות המפרץ הן בעלות הברית, והעליונות הצבאית האמריקנית תרתיע את האויבים.
ההנחה הזאת לא נעלמה בן לילה, אבל היא נסדקה.
סעודיה כבר מחפשת תשובה באמצעות שילוב בין הברית עם ארה"ב לבין קשרים עם טורקיה ופקיסטן, ערוצים עם ישראל ותיווך עומאני.
לדברי גורמים מדיניים,ישראל צריכה לעקוב מקרוב אחר התהליך, להשתלב במערך הביטחוני המתהווה ולנצל את יתרונותיה במודיעין ובטכנולוגיה, אך גם להבין את גבולות כוחה.
העידן שבו מדינות המפרץ יכלו לבנות את ביטחונן על מטרייה אמריקנית אחת הולך ונעשה מורכב יותר. ישראל עשויה להיות מרכיב חשוב במערכת החדשה, אך היא אינה יכולה להיות המטרייה במקומה של ארה"ב.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
