גל המחאות המתפשט ברחבי סוריה הוא האתגר החברתי והכלכלי המשמעותי ביותר שניצב עד כה בפני השלטון החדש, אומרים גורמים ביטחוניים בכירים.
העלייה במחירי הדלק הייתה הניצוץ, אך מאחוריה הצטבר תסכול עמוק הנובע מירידה בהכנסות, עיכובים בתשלומים, עלייה ביוקר המחיה והיעדר שיפור מוחשי בתנאי החיים.
לכן המחאה אינה רק מחאה על מחיר הדלק. היא מסר לשלטון החדש על האופן שבו הוא מנהל את המדינה, על חלוקת משאביה ועל היחסים שהוא מבקש ליצור עם הציבור.
על פי דיווחים בתקשורת הסורית,השלטונות העלו את מחירי הדלק בשיעורים של עד כ־40%. מחיר ליטר בנזין אוקטן 95 עלה ל-195 לירות סוריות, בנזין אוקטן 90 ל-185 לירות, וסולר ל-175 לירות. גם מחירי בלוני הגז עלו.
עבור אוכלוסייה שממילא מתקשה להתפרנס, המשמעות אינה מסתכמת בתחנת הדלק. העלייה במחירי הדלק מתגלגלת במהירות למחירי התחבורה, המזון, החקלאות וכל מוצר התלוי בהובלה.
השלטון הסביר את ההתייקרות בעלייה במחירי הנפט בעולם בעקבות המשבר במיצר הורמוז ובצורך להשבית את בית הזיקוק בבאניאס לצורך תחזוקה. מבחינת הממשלה מדובר בהחלטה זמנית שנכפתה עליה בשל נסיבות חיצוניות.
אבל הציבור מסתכל על התוצאה. כאשר השכר נמוך אינו ועולה בהתאם ליוקר המחיה וכאשר מחירי התחבורה והמזון מתייקרים, הסבר על משבר בינלאומי או תקלה זמנית בבית זיקוק אינו בהכרח משכנע.
על פי גורמים ביטחוניים, המחאות החלו בצפון מזרח סוריה, בעיקר בחסכה, דיר א-זור וא-רקה, והתפשטו בהמשך גם לחלב, אידליב וא-סווידאא. תושבים חסמו כבישים, הציתו צמיגים ומנעו מעבר של מכליות נפט. נהגי תחבורה ציבורית השביתו את עבודתם במחאה על הפגיעה בהכנסותיהם.
העובדה שהמחאה חוצה אזורים וקבוצות חשובה במיוחד, להערכתם, היא מצביעה על כך שהגורם המאחד אינו בהכרח פוליטי או עדתי, אלא מצוקה כלכלית משותפת.
אחד הפרדוקסים הבולטים הוא שהמחאה מתרחשת גם באזורים שבהם מופק הנפט הסורי. תושבים בצפון מזרח המדינה חוסמים מכליות נפט ומוחים על מחירי הדלק, אף שהאזור שלהם הוא אחד ממוקדי הפקת הנפט המרכזיים במדינה.
מבחינתם, השאלה אינה רק כמה עולה הדלק, אלא מי נהנה ממשאבי המדינה ומי נושא בנטל המשבר. התחושה שהמשאבים אינם מגיעים לאוכלוסייה המקומית עלולה להפוך לבעיה מרכזית ביחסים בין השלטון המרכזי לפריפריה.
מאז תחילת תקופת המעבר ועלייתו של אחמד א-שרע לשלטון, מציג המשטר הסורי חזון של התאוששות כלכלית, משיכת השקעות זרות, הגדלת הייצור וצמצום התלות בייבוא.
אחמד א-שרע טען לאחרונה כי הכלכלה הסורית גדלה מכ-20 מיליארד דולר בעת נפילת המשטר הקודם לכ-32 מיליארד דולר השנה, וכי ב-2027 היא עשויה לחזור להיקף שהיה לה בשנת 2010. הוא אף הציג חזון של סוריה כמעצמה חקלאית שתוכל לתרום לביטחון התזונתי באזור.
אבל הציבור אינו מודד התאוששות רק בנתוני מאקרו, הוא מודד אותה במחיר הלחם, הדלק, התחבורה והמזון, במשכורת וביכולת לשלם את החשבונות.
זהו הפער שהולך ונעשה מסוכן עבור השלטון החדש, אומרים גורמים ביטחוניים.
לדבריהם,הבעיה אינה עצם הרפורמות,סוריה זקוקה להשקעות, להון פרטי, לפתיחות כלכלית ולרפורמות. המדינה יצאה ממלחמת אזרחים ארוכה, משאביה מוגבלים והכלכלה הרוסה. גם הציבור מבין שלא ניתן להמשיך בסבסוד גורף ללא הגבלה.
הבעיה היא הדרך שבה מתקבלות ההחלטות,כאשר החלטות המשפיעות על חיי הרוב מתקבלות בפתאומיות, ללא הסבר וללא הגנה מספקת על השכבות החלשות, הן הופכות במהירות מהחלטה כלכלית לבעיה פוליטית.
הציבור מתחיל לשאול מי משלם, מי מרוויח, מדוע אין חלופות ומדוע השלטון אינו נושא בחלק מהנטל. בהיעדר הסברה ממלכתית אמינה, החלל מתמלא בשמועות ובחשדות.
מכאן נולד חשש עמוק יותר, שהמדינה החדשה מתרחקת מהאזרח ומתקרבת לבעלי הון, אינטרסים ורשתות השפעה.
גם אם התפיסה הזאת אינה משקפת את המציאות כולה, עצם קיומה כבר הופך אותה לבעיה פוליטית.
לדברי גורמים ביטחוניים,הסורים השתנו,מלחמת האזרחים הארוכה ושפיכות דמים שינו את החברה הסורית. עידן הלחם תמורת שתיקה הסתיים.
הסורים אינם מוכנים בהכרח לחזור למערכת יחסים שבה האזרח מוותר על זכותו לשאול, למחות ולהשפיע בתמורה לביטחון ולמינימום של תנאי חיים.
הם רוצים לדעת כיצד מנוהלת המדינה, כיצד מחולקים משאביה, מי מקבל את ההחלטות ומי מפקח על מקבלי ההחלטות.
לכן המחאה היא גם מבחן לא רק למדיניות הכלכלית, אלא לסוג המדינה שהנשיא אחמד א-שרע בונה.
המבחן של א-שרע
המחאה עדיין אינה משבר פוליטי כולל ואינה מוכיחה שהשלטון איבד את הלגיטימיות שלו. אבל היא סימן אזהרה, כך מעריכים גורמים ביטחוניים.
השלטון זקוק לזמן כדי לשקם את המדינה, אך האוכלוסייה הסורית חיה כבר שנים במשבר ואינה בהכרח מוכנה להמתין זמן רב נוסף. ככל שהפער בין ההבטחות לבין המציאות יגדל, כך יהיה קשה יותר לשכנע את הציבור שההתאוששות אכן בדרך.
לכן א-שרע צריך לא רק לנהל את המשבר, אלא לשנות את הדרך שבה מתקבלות החלטות. יותר שקיפות, הסבר מוקדם, הגנה על השכבות החלשות ומעורבות רבה יותר של הציבור יכולים למנוע מהחלטה כלכלית להפוך למשבר אמון.
המחאה עצמה אינה בהכרח הסכנה. הסכנה היא שהשלטון לא יבין את המסר שלה.
הדלק היה הניצוץ. מאחוריו נמצאים עוני, שחיקה כלכלית, ציפיות גבוהות ותסכול מצטבר. השאלה הגדולה היא לא רק כמה מיליארדי דולרים תייצר הכלכלה הסורית, אלא האם האזרח הסורי ירגיש שההתאוששות הכלכלית הגיעה גם אליו ואל כיסו.
בסופו של דבר, המסר של המחאה אינו רק "אל תעלו את המחירים", הוא עמוק יותר: "אל תשחזרו את המדינה שממנה יצאנו תחת שלטונו של בשאר אסד, רק תחת שמות חדשים."
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
