ראש השב"כ דוד זיני הזהיר השבוע בישיבת הקבינט, שבה דנו באיומי הטרור מרצועת עזה ומיהודה ושומרון, מפני מצב ביטחוני חמור המתפתח בפזורה הבדואית בנגב.
לדברי זיני, "יש בפזורה הבדואית מקומות עם תשתיות צבאיות, וניסיונות של הקמת גדודים כמו צבאיים, תופעה מאוד מדאיגה". ראש השב"כ הוסיף כי מדובר בתשתיות "שאנחנו מסכלים כל הזמן".
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי המשמעות של הדברים חמורה במיוחד משום שמדובר בהתארגנויות המתקיימות בתוך שטח ישראל ולא מעבר לגבול.
במערכת הביטחון מזהים במקומות מסוימים בפזורה ניסיון לעבור מפעילות פלילית והתארגנויות מקומיות להתארגנות בעלת מאפיינים צבאיים, ובחלק מהמקרים גם זיקה לגורמי טרור.
ראש השב"כ ציין בהקשר זה קשרים לארגונים כמו חמאס, בין היתר על רקע קשרי משפחה ונישואים עם תושבים מרצועת עזה ומיהודה ושומרון.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי מדובר בהתפתחות בעלת משמעות אסטרטגית, משום שאם תשתיות כאלה יצליחו להתבסס, הן עלולות להפוך בתוך זמן קצר מאיום פלילי ומקומי לאיום ביטחוני מאורגן על יישובים, מתקנים ותשתיות חיוניות בדרום.
לדברי אותם גורמים, הצטברות של כמויות גדולות של אמצעי לחימה בנגב, לצד התארגנויות חמושות, רחפנים וכלי רכב המשמשים להעברת לוחמים ואמצעי לחימה, יוצרת פוטנציאל ליכולת לבצע פשיטות מרוכזות על מטרות בתוך ישראל, כמו תחנות משטרה, מחנות צבא, מתקנים חיוניים וגם יכולת לחסום צירי תנועה מרכזיים.
לדברי הגורמים הביטחוניים, אין משמעות הדבר שהפזורה הבדואית כולה מהווה איום ביטחוני. החשש מתייחס למוקדים מסוימים שבהם מתקיימת הצטברות של אמצעי לחימה, עבריינות מאורגנת, הקצנה אידיאולוגית והתארגנויות חמושות, דווקא השילוב בין המרכיבים האלה הוא שמדאיג את מערכת הביטחון.
גורמי הביטחון מצביעים על כך שהחשש המרכזי הוא מפני תהליך שבו תשתיות שנבנו במקור לצרכים פליליים, כגון סכסוכים בין חמולות, גביית דמי חסות והגנה על מוקדי פעילות בלתי חוקית, יעברו תהליך של "המרה" ביטחונית. במערכת הביטחון מזהים אפשרות לכך שארגוני פשיעה המחזיקים כבר כיום בכמויות גדולות של נשק יהפכו בעתיד לתשתית שניתן יהיה להפעיל אותה גם לצרכים לאומניים או טרוריסטיים. במערכת הביטחון מזהים תהליכים שבהם תשתיות שהחלו סביב פשיעה וגביית דמי חסות עלולות לעבור הקצנה ולהפנות את הנשק גם לניסיונות פיגוע.
מבחינת גורמי ביטחון בכירים, זו אחת המשמעויות המרכזיות של אזהרת ראש השב"כ.
האיום אינו בהכרח בהקמת "צבא בדואי" במובן הקלאסי, אלא ביצירת מוקדים חמושים בעלי יכולת עצמאית, נשק רב, מודיעין מקומי, כלי רכב ויכולת התארגנות מהירה. במצב כזה, המדינה עלולה למצוא את עצמה מתמודדת עם גורמים חמושים בתוך שטחה שאינם כפופים למערכת הביטחון, ובמקרה של הידרדרות ביטחונית יכולים להפוך בתוך זמן קצר לגורם המסוגל לשבש את יכולת המדינה לשלוט במרחב.
לדברי גורמי הביטחון,הקרבה הגיאוגרפית לבאר שבע, דימונה וליישובים נוספים בנגב הופכת את ההתפתחות הזאת לרגישה במיוחד. בניגוד לאיום המגיע מרצועת עזה או מיהודה ושומרון, כאן מדובר באיום פוטנציאלי הנמצא בתוך שטח ישראל, בסמיכות לאוכלוסייה אזרחית ולמוקדים אסטרטגיים.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי התרחיש שמדאיג אותם במיוחד הוא אירוע רב זירתי. במקרה של הסלמה ביטחונית רחבה, למשל מול חמאס או מול גורם אזורי אחר, עלולות תשתיות חמושות בתוך הנגב לנסות לנצל את העומס שיוטל על צה"ל, המשטרה ומשמר הגבול כדי לבצע פעולות עצמאיות. לדבריהם, דווקא בזמן מלחמה, כאשר חלק גדול מכוחות הביטחון מופנים לחזיתות החיצוניות, עלולה להיווצר הזדמנות לגורמים חמושים בתוך ישראל לפעול.
המשטרה מתקשה במשך שנים להתמודד עם היקף הפשיעה והאלימות בחלקים מהחברה הבדואית, ובשנים האחרונות נוספה לכך גם תופעת הברחות הנשק. הכנסת השב"כ לעיסוק בסוגיית אובדן המשילות בנגב משקפת שינוי בתפיסת האיום, מפני שמערכת הביטחון כבר אינה רואה בו רק בעיה של אכיפה פלילית, אלא סוגיה בעלת השלכות על ביטחון המדינה.
לפי נתוני מכון ריפמן לפיתוח הנגב, יותר מ-100 אלף כלי נשק בלתי חוקיים נמצאים בנגב.
בדו"ח שפרסם המכון הוערך כי מדובר בכמות אש המקבילה לכוח של עשרות חטיבות חי"ר. במקביל, גורמי אכיפה דיווחו על היקפים גדולים של הברחות נשק דרך גבולות ישראל, כאשר חלק מההברחות נעשות באמצעות רחפנים.
המשמעות היא שהבעיה אינה רק מספר כלי הנשק הנמצאים בשטח, אלא השאלה מי מחזיק בהם, כיצד הוא מאורגן ומה יהיה השימוש בהם בעת משבר ביטחוני. נשק המוחזק במסגרת סכסוך פלילי בין משפחות הוא איום מסוג אחד. נשק המצוי בידי קבוצה מאורגנת בעלת יכולת צבאית, קשרים לגורמי טרור ואידיאולוגיה עוינת, הוא איום מסוג אחר לחלוטין.
גורמים ביטחוניים אומרים כי חלק מהנשק המוברח לישראל אינו נשאר בנגב. על פי הערכות המערכת, אמצעי לחימה עוברים גם ליהודה ושומרון, שם הם יכולים לשמש תשתיות טרור לביצוע פיגועים נגד ישראלים.
אחת הדוגמאות הבולטות שהמחישו את הסיכון הייתה הפיגוע בתחנה המרכזית בבאר שבע ב-6 באוקטובר 2024, שבו נרצחה לוחמת מג"ב סמל ראשון שירה חיה סוסליק. המחבל, אחמד סעיד סלימאן אל־עוקבי, היה אזרח ישראלי מהפזורה הבדואית בנגב. הוא פתח באש בתחנה המרכזית, סוסליק חתרה למגע ונרצחה.
לדברי גורמים ביטחוניים,הפיגוע בבאר שבע אינו מוכיח כשלעצמו קיומה של תשתית צבאית רחבה בנגב, אבל הוא ממחיש את הסיכון הביטחוני הנובע מהצטברות של נשק, הקצנה ויכולת פעולה בתוך שטח ישראל.
גורמי ביטחון מבקשים כיום לבחון את התופעה לא רק דרך השאלה מי ביצע פיגוע בודד, אלא דרך השאלה כיצד מונעים היווצרות של תשתיות רחבות יותר שיוכלו להוציא בעתיד פיגועים מורכבים.
מבחינת מערכת הביטחון, האזהרה של ראש השב"כ בקבינט מצביעה למעשה על שינוי בהערכת האיום. במשך שנים נתפס הנגב בעיקר כבעיה של משילות, פשיעה, הברחות נשק וסכסוכים בין חמולות. כעת מתווסף נדבך חדש, החשש מהתפתחות של תשתיות בעלות אופי צבאי ומניסיון לחבר בין יכולות פליליות קיימות לבין גורמי טרור ואידיאולוגיה עוינת.
החשש בשב"כ הוא שאם התהליך לא ייעצר בשלב ההתארגנות, בעתיד יהיה קשה הרבה יותר לפרק אותו. גורמי ביטחון בכירים אומרים כי כאשר קיימים כבר כלי נשק, כוח אדם חמוש, תשתיות מקומיות, אמצעי תצפית ויכולת תנועה מהירה, סיכול של התארגנות הופך מורכב בהרבה.
לכן, מבחינת מערכת הביטחון, המאבק בנגב אינו עוד רק מאבק על המשילות או על הביטחון האישי של התושבים. הוא עלול להפוך למאבק על יכולתה של המדינה למנוע הקמת מוקדי כוח חמושים בתוך שטחה, במיוחד בתקופה שבה ישראל מתמודדת במקביל עם איומים מרצועת עזה, מיהודה ושומרון ומחזיתות אזוריות נוספות.
לדברי גורמים ביטחוניים,המסר של ראש השב"כ לקבינט הוא למעשה שהזמן שבו ניתן היה להתייחס לתופעה כאל בעיה מקומית של פשיעה הולך ואוזל. העובדה שהשב"כ כבר מסכל תשתיות צבאיות וניסיונות להקים מסגרות דמויות גדודים בפזורה הבדואית מעידה כי מבחינת מערכת הביטחון מדובר באיום שנמצא כבר בשלב ההתארגנות, ולא רק בתרחיש עתידי.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
