המאמצים הדיפלומטיים למנוע חידוש של העימות בין איראן לארה"ב ולישראל נתקלים בקשיים הולכים וגוברים. על פי דיווח שפורסם בסוכנות הידיעות רויטרס ב-28 באוקטובר, קטאר העבירה לטהראן טיוטת הצעה חדשה שנועדה ליצור מסגרת מדורגת להפחתת המתיחות ולסיום המלחמה.
ההצעה כללה לוח זמנים של שבעה ימים, שבמסגרתו היו שני הצדדים אמורים לנקוט צעדים יומיומיים לבניית אמון ולצמצום המחלוקות. לפי גורם המעורה במגעים, ההצעה הייתה אמורה להתחיל בשבוע הבא ולכלול גם מדינות שישמשו ערבות להסדר. אולם, בכיר איראני שצוטט בדיווח טען כי טהראן לא קיבלה הצעה ממשית אלא רעיונות בלתי קבילים, והדגיש כי עמדת איראן בנושא הגרעין לא השתנתה.
המחלוקת המרכזית נוגעת לסדר הפעולות,וושינגטון דורשת שהסוגיה הגרעינית תעמוד על סדר היום כבר בתחילת המשא ומתן, ואילו טהראן דורשת תחילה להסיר את המצור האמריקאי על נמלי איראן, להקל את הסנקציות על יצוא הנפט ולהפסיק את הפעולות הצבאיות באזור.
גורמים ביטחוניים מעריכים כי דחיית הרעיונות הקטאריים מעידה על עומק הפערים בין הצדדים ועל הקושי להגיע להסדר שיאפשר לאיראן לצאת מהעימות בלי להיתפס כמי שנכנעה ללחץ האמריקאי, מבחינת טהראן, השאלה אינה רק כיצד לסיים את המלחמה, אלא גם כיצד לעשות זאת בלי לפגוע בהרתעה וביציבות השלטונית.
במקביל, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא שלל אפשרות של חידוש התקיפות באיראן לאחר הבחירות לקונגרס האמריקאי, שייערכו ב-3 בנובמבר. דיווחים בתקשורת האמריקנית מצביעים על היערכות למערכה צבאית קצרה ואינטנסיבית, שנועדה לפגוע ביכולותיה של איראן ולהפעיל עליה לחץ לחזור למשא ומתן.
על פי דיווח של סוכנות הידיעות AP, ארה"ב העבירה למזרח התיכון כוח ימי הכולל כ-9,000 אנשי צבא, בהם יותר מ-7,000 מלחים וכ-2,000 חיילי נחתים.
הגעת הכוחות עשויה להביא את מספר נושאות המטוסים האמריקאיות באזור לשלוש. במקביל, גורמים אמריקאים הזהירו מדינות באזור להיערך לאפשרות של חידוש התקיפות ולתגובה איראנית נגד תשתיות חיוניות ומתקני אנרגיה.
אין בכך הוכחה שהחלטה על תקיפה כבר התקבלה, אך הצטברות הסימנים מצביעה על כך שוושינגטון מבקשת לשמר אפשרות צבאית ממשית, ולא להסתמך רק על המגעים הדיפלומטיים.
מוג'תבא ח'מינאי בראש המערכת, אך מי באמת מקבל את ההחלטות?
כדי להבין את ההתנהלות האיראנית, צריך להביט מעבר לשאלת זהותו של המנהיג העליון. מותו של עלי ח'מינאי ועליית בנו מוג'תבא ח'מינאי לתפקיד שינו באופן משמעותי את אופן ניהול השלטון
להערכת גורמים ביטחוניים, מוקדי קבלת ההחלטות מתפזרים בין אישים, מוסדות ורשתות השפעה, ששותפים להם אינטרסים שונים אך גם יעד מרכזי אחד והוא הישרדות המשטר.
עלי ח'מינאי היה הסמכות העליונה בעניינים אסטרטגיים. נוכחותו הציבורית אפשרה לבכירים להבין את כוונותיו ולהסתמך על מסרים ישירים ממנו.
לעומת זאת, מוג'תבא ח'מינאי נעדר מהזירה הציבורית מאז כניסתו לתפקיד. השלטונות מפרסמים תמונות ישנות והודעות כתובות המיוחסות לו, אך קשה לאמת את הדיווחים על פגישות שהוא מקיים.
היעדרותו אינה מעידה בהכרח כי איבד את סמכותו, אך היא מעוררת שאלות בנוגע לאופן שבו מועברות הוראותיו ולזהות האנשים שמדברים בשמו ומשפיעים על תוכנן. כאשר ההנחיות עוברות דרך מתווכים, גוברת החשיבות של מי שזוכה לגישה למנהיג ומי שמספק לו את המידע שעל בסיסו מתקבלות ההחלטות.
בין הדמויות המרכזיות במערכת נמצא מוחסן רזאאי, מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי ונציג המנהיג במועצה, מפקד לשעבר במשמרות המהפכה. מעמדו מאפשר לו לשמש חוליה מקשרת בין ההנהגה המדינית לבין המערכת הצבאית והמודיעינית. לצדו פועל אחמד וחידי, העומד בראש משמרות המהפכה ושירת בעבר תחת פיקודו של רזאאי.
הקשרים ביניהם מעניקים להם היכרות עמוקה עם המערכת הביטחונית, אך אינם מבטלים את התחרות על השפעה ועל עמדות כוח.
דמות מרכזית נוספת היא מוחמד באקר קאליבאף, יו"ר הפרלמנט האיראני, המשלב רקע ביטחוני עם שאיפות פוליטיות. להערכת גורמים ביטחוניים, קיימת תחרות בינו לבין מוחסן רזאאי, המשפיעה על יחסי הכוחות בצמרת. לקאליבאף גם קשר ותיק עם עלי עבדאללהי, ראש המטה הכללי של הכוחות המזוינים.
גם ראש הרשות השופטת, גולאם חוסיין מוחסני אז'אי, הוא חלק מהמעגל המשפיע על קבלת ההחלטות. נוכחותו מעניקה למערכת ממד משפטי ומוסדי, אך השיקולים הביטחוניים תופסים בה מקום מרכזי.
מול הדמויות הללו ניצב הנשיא מסעוד פזשכיאן, האחראי לניהול השוטף של המדינה ולמשבריה הכלכליים והחברתיים.
בשל האחריות הזאת הוא עשוי להעדיף הסדר דיפלומטי שיצמצם את הנזק למשק ולחברה. לעומתו, חלק מהמנהיגים הצבאיים רואים בעימות דרך להחזיר את ההרתעה ולשקם את היכולות שנפגעו.
לדברי גורמים ביטחוניים,הפער הזה אינו בהכרח מחלוקת על עצם קיומו של המשטר, אלא בעיקר על הדרך הנכונה להגן עליו. הנשיא נדרש להתמודד עם המחיר הכלכלי של המלחמה, ואילו אנשי הביטחון נוטים לבחון את המצב דרך שאלות של הרתעה, כוח ושרידות אסטרטגית.
התפתחות מעניינת במיוחד במגעים בין וושינגטון לטהראן נרשמה בימים האחרונים, כאשר סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, העביר מכתב למוחסן רזאאי באמצעות מתווכים קטאריים. על פי דיווחים בתקשורת האמריקנית, המכתב נועד לבחון אפשרות לחידוש המשא ומתן ולמנוע החלטה אמריקאית על תקיפות נוספות באיראן.
לפי הדיווחים, ואנס הציע לקיים פגישה בין נציגים אמריקאים ואיראנים, שבה יעמוד בראש המשלחת האמריקאית. האמריקאים דורשים כי תוכנית הגרעין האיראנית תידון כבר מראשית המגעים. עם זאת, הנשיא טראמפ הציג הסבר שונה ואמר כי פנייתו של ואנס נועדה לסייע לאיראן בהשגת ציוד רפואי, ולא לחדש את שיחות השלום.
איראן אישרה כי קיבלה את המסר, אך נכון ל-30 באוקטובר טרם מסרה תשובה רשמית. יו"ר הפרלמנט קאליבאף הבהיר כי תנאיה של איראן כבר הוצגו למתווכים וכי מדיניות של מקל וגזר לא תשפיע על עמדתה.
עצם הבחירה לפנות ישירות לרזאאי, ולא להסתפק בערוץ הדיפלומטי מול שר החוץ עבאס עראקצ'י, היא בעלת משמעות. היא משקפת את ההבנה האמריקנית כי מוקדי ההכרעה בטהראן אינם נמצאים רק במשרד החוץ, וכי לאנשי המערכת הביטחונית יש השפעה מרכזית על האפשרות להגיע להסכם.
שר החוץ עבאס עראקצ'י מופקד על המשא ומתן ועל הקשרים עם מדינות זרות, אך יכולתו לייצג לבדו את עמדת מוקד ההכרעה העליון אינה מובטחת. לפי דיווחים קודמים בתקשורת האמריקנית, עראקצ'י אמר כי לא נפגש אישית עם מוג'תבא ח'מינאי מאז כניסתו של האחרון לתפקיד המנהיג העליון.
המרחק בין מי שמנהל את המגעים הדיפלומטיים לבין מי שמחזיק בסמכות העליונה ממחיש את מורכבותו של תהליך קבלת ההחלטות באיראן. גם אם יושג הסכם עם נציגי טהראן, אין בכך ערובה לכך שכל מוקדי הכוח במדינה יתמכו בו.
המועצה העליונה לביטחון לאומי ממלאת בהקשר הזה תפקיד מרכזי, משום שהיא מחברת בין המערכת המדינית, הצבאית והמודיעינית. היא אינה רק מסגרת לדיונים בין בכירים, אלא זירה שבה מתואמים אינטרסים ונבחנות החלופות העומדות בפני ההנהגה.
לצד המוסדות הרשמיים מתקיימות באיראן רשתות השפעה פחות גלויות. הן כוללות ותיקי מלחמת איראן ועיראק, אנשי משמרות המהפכה, בכירים במשרד המודיעין, אנשי דת, אנשי עסקים, מתווכים פיננסיים, סוחרי נפט ובעלי תפקידים בחברות הקשורות למדינה ובמוסדות מעין ממשלתיים.
אליהן מצטרפים דיפלומטים, כלכלנים, מהנדסים, מומחים לתוכנית הגרעין ופקידים האחראים להמשך תפקודה של המדינה. רשתות אלה מסייעות לקבוע איזה מידע יגיע למקבלי ההחלטות, כיצד יוגדרו האיומים ואילו חלופות ייחשבו לגיטימיות.
לדברי גורמים ביטחוניים,האינטרס של איראן אינו בהכרח האינטרס של המשטר.
המלחמה עם ארה"ב וישראל האיצה את תהליך הביטחוניזציה של המערכת האיראנית. הכלכלה, המחאה הציבורית, המידע, מדיניות החוץ ותוכנית הגרעין נבחנים יותר ויותר דרך השאלה כיצד הם משפיעים על יציבות השלטון.
כאן טמון אחד המפתחות להבנת ההתנהלות של טהראן,האינטרס הלאומי של איראן אינו חופף בהכרח לאינטרס של המשטר.
החלטה שעלולה להכביד מאוד על הכלכלה, להחריף את הבידוד הבינלאומי ולפגוע ברווחת האזרחים יכולה להיחשב בעיני ההנהגה למחיר נסבל, אם היא נתפסת כחיונית להישרדות השלטון. מנגד, הסכם שיסיים את הלחימה אך ייתפס כהשפלה או ככניעה ללחץ אמריקאי עלול להיחשב מסוכן מבחינה פוליטית.
להערכת גורמים ביטחוניים, הנהגת איראן ניצבת בפני דילמה כפולה,מצד אחד, היא רוצה לצמצם את שחיקת המדינה ואת הנזק הנגרם מהמלחמה. מצד שני, היא חוששת שהסדר בתנאים שייתפסו ככניעה יפגע בהרתעה, יעודד את מתנגדיה ויחליש את לכידות המערכת השלטונית.
החשש אינו מוגבל לוויתורים בתחום הגרעין. גם רפורמות פוליטיות או פתיחות כלפי המערב עלולות להיתפס בעיני גורמים שמרניים כאיום על המבנה השלטוני ועל יכולתו לשמר את השליטה.
המצב הזה מציב את ארה"ב ואת ישראל בפני אתגר אסטרטגי. גם אם הלחץ הצבאי יוביל את טהראן לשוב לשולחן המשא ומתן, לא יהיה די בהשגת הבנות עם שר החוץ או עם גורמים מדיניים אחרים. יהיה צורך להבין מי מסוגל לאשר את ההסכם, מי יכול למנוע את יישומו ומהם הקווים האדומים של מוקדי הכוח הביטחוניים.
לחץ צבאי עשוי לשנות את חישובי ההנהגה, אך הוא עלול גם לחזק את הטענה של משמרות המהפכה כי רק עמידה תקיפה מול ארה"ב וישראל תבטיח את הישרדות המשטר. לכן, תקיפה אינה מבטיחה בהכרח שההנהגה האיראנית תבחר בפשרה. התוצאה תלויה גם במידת הפגיעה ביכולותיה הצבאיות של איראן, באפשרויות שנותרו בידיה ובמאזן הכוחות בתוך השלטון.
הפנייה של ואנס לרזאאי ממחישה כי גם בוושינגטון מבינים שהדרך להסכם עם איראן עוברת דרך מוקדי הכוח הביטחוניים. אולם כל עוד אין הסכמה על סדר הפעולות, על הסוגיה הגרעינית ועל הסרת המצור והסנקציות, המרחב הדיפלומטי נותר מוגבל.
לדברי גורמים ביטחוניים, המבחן המרכזי של ההנהגה האיראנית אינו רק אם תצליח למנוע תקיפה אמריקאית או ישראלית, אלא אם תוכל לסיים את העימות בלי לערער את יסודות שלטונה.
מבחינת טהראן, הפסקת המלחמה היא יעד חשוב, אך היא אינה יכולה לבוא במחיר שההנהגה תפרש כאיום על עצם קיומה.
בסופו של דבר, זהו העיקרון שמחבר בין מאבקי הכוח בצמרת, התחזקות משמרות המהפכה וההתנגדות לוויתורים דיפלומטיים.
במצבי הכרעה, שימור המשטר עשוי לגבור על שיקולים כלכליים וחברתיים ועל חלק מהאינטרסים הלאומיים. עבור ההנהגה האיראנית, מעל לכל ניצב הצורך להבטיח את הישרדות המשטר.
הערה: פורסם לראשונה ב"אפוק"
