איראן מציבה קווים אדומים לקראת המשך המגעים עם וושינגטון ובהם הפסקת הלחימה בלבנון, שמירה על מעמדה במיצרי הורמוז, ומתקשה להתעלם מהלחץ הציבורי הגובר לנקום על חיסולו של המנהיג העליון עלי ח'מינאי.
בזמן שטראמפ מצהיר כי פירוק תוכנית הגרעין מתקדם, טהראן מסרבת לפתוח את מתקניה לפיקוח, מתמקדת בשליטה במיצר הורמוז ומאלצת את וושינגטון לדון דווקא בנכסים המוקפאים, בחופש השיט ובהסדרים האזוריים.
המלחמה האיצה את חילופי הדורות בצמרת המשטר האיראני, האליטה החדשה מעבירה את מרכז הכובד מן האידיאולוגיה אל ביטחון המדינה, ומנהלת את מדיניות החוץ מתוך פרגמטיות רבה יותר, מבלי לוותר על האינטרסים האסטרטגיים של איראן.
מיצר הורמוז, מזכר ההבנות בין וושינגטון לטהראן והעלייה במעמדה האזורי של הסולטנות מציבים את מסקט בעמדה חסרת תקדים, לא רק כמתווכת בין יריבים אלא כשותפה מרכזית בעיצוב הסדר הביטחוני והכלכלי החדש במפרץ.
איראן לא ניצחה במערכה הצבאית, אבל באמצעות שימוש נכון במיצר הורמוז והסבלנות האסטרטגית הצליחה לכפות על וושינגטון הסדרה שמרוקנת מתוכן את אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי" האמריקנית.
הניסיון האמריקני למנוע עימות רחב עם איראן מחזק מחדש את ציר ההתנגדות, משקם את מעמד חזבאללה והחות'ים ומערער את חזון הסדר האזורי החדש שישראל וארה"ב ביקשו לעצב.
האיומים החדשים מתימן ממחישים כי גם לאחר ההבנות עם וושינגטון, איראן ממשיכה להישען על שלוחותיה האזוריות. הזירה התימנית עשויה להפוך למבחן של הסדר המתגבש במזרח התיכון.
בירושלים מעריכים כי טהראן מפעילה את חזבאללה כדי לערער את היחסים בין טראמפ לנתניהו, ומנסה לכפות על וושינגטון את עקרון "אחדות הזירות" באמצעות לחץ בזירה הלבנונית ואיום על נתיבי השיט הבינלאומיים.
המלחמה והאיומים על נתיבי השיט דוחפים את מדינות המפרץ לבחון מחדש את אסטרטגיית ייצוא הנפט שלהן
בטהראן מציגים את מזכר ההבנות עם וושינגטון כהישג אסטרטגי וכבסיס לסדר אזורי חדש, אולם מאחורי הצהרות הניצחון מסתתרות דילמות עמוקות הנוגעות לעתיד המשטר, לכלכלה ולמעמדה של איראן במזרח התיכון.
איראן מציבה קווים אדומים לקראת המשך המגעים עם וושינגטון ובהם הפסקת הלחימה בלבנון, שמירה על מעמדה במיצרי הורמוז, ומתקשה להתעלם מהלחץ הציבורי הגובר לנקום על חיסולו של המנהיג העליון עלי ח'מינאי.
בזמן שטראמפ מצהיר כי פירוק תוכנית הגרעין מתקדם, טהראן מסרבת לפתוח את מתקניה לפיקוח, מתמקדת בשליטה במיצר הורמוז ומאלצת את וושינגטון לדון דווקא בנכסים המוקפאים, בחופש השיט ובהסדרים האזוריים.
המלחמה האיצה את חילופי הדורות בצמרת המשטר האיראני, האליטה החדשה מעבירה את מרכז הכובד מן האידיאולוגיה אל ביטחון המדינה, ומנהלת את מדיניות החוץ מתוך פרגמטיות רבה יותר, מבלי לוותר על האינטרסים האסטרטגיים של איראן.
מיצר הורמוז, מזכר ההבנות בין וושינגטון לטהראן והעלייה במעמדה האזורי של הסולטנות מציבים את מסקט בעמדה חסרת תקדים, לא רק כמתווכת בין יריבים אלא כשותפה מרכזית בעיצוב הסדר הביטחוני והכלכלי החדש במפרץ.
איראן לא ניצחה במערכה הצבאית, אבל באמצעות שימוש נכון במיצר הורמוז והסבלנות האסטרטגית הצליחה לכפות על וושינגטון הסדרה שמרוקנת מתוכן את אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי" האמריקנית.
הניסיון האמריקני למנוע עימות רחב עם איראן מחזק מחדש את ציר ההתנגדות, משקם את מעמד חזבאללה והחות'ים ומערער את חזון הסדר האזורי החדש שישראל וארה"ב ביקשו לעצב.
האיומים החדשים מתימן ממחישים כי גם לאחר ההבנות עם וושינגטון, איראן ממשיכה להישען על שלוחותיה האזוריות. הזירה התימנית עשויה להפוך למבחן של הסדר המתגבש במזרח התיכון.
בירושלים מעריכים כי טהראן מפעילה את חזבאללה כדי לערער את היחסים בין טראמפ לנתניהו, ומנסה לכפות על וושינגטון את עקרון "אחדות הזירות" באמצעות לחץ בזירה הלבנונית ואיום על נתיבי השיט הבינלאומיים.
המלחמה והאיומים על נתיבי השיט דוחפים את מדינות המפרץ לבחון מחדש את אסטרטגיית ייצוא הנפט שלהן
בטהראן מציגים את מזכר ההבנות עם וושינגטון כהישג אסטרטגי וכבסיס לסדר אזורי חדש, אולם מאחורי הצהרות הניצחון מסתתרות דילמות עמוקות הנוגעות לעתיד המשטר, לכלכלה ולמעמדה של איראן במזרח התיכון.
