מיצר הורמוז, מזכר ההבנות בין וושינגטון לטהראן והעלייה במעמדה האזורי של הסולטנות מציבים את מסקט בעמדה חסרת תקדים, לא רק כמתווכת בין יריבים אלא כשותפה מרכזית בעיצוב הסדר הביטחוני והכלכלי החדש במפרץ.
ההתנגדות החריפה של חזבאללה, תנועת אמל ובעלי בריתם להסכם המסגרת עם ישראל מלמדת כי הקרב הבא לא יתנהל רק מול ישראל, אלא גם בתוך לבנון. הצלחת ההסכם תלויה בשאלה אחת, האם המדינה הלבנונית תהיה מסוגלת לראשונה לכפות את ריבונותה על חזבאללה, או שמא איראן תצליח לסכל את המהלך ולהחזיר את לבנון למסלול של "אחדות הזירות".
איראן לא ניצחה במערכה הצבאית, אבל באמצעות שימוש נכון במיצר הורמוז והסבלנות האסטרטגית הצליחה לכפות על וושינגטון הסדרה שמרוקנת מתוכן את אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי" האמריקנית.
הסכם המסגרת מערער את תפיסת "אחדות הזירות" שמקדמת איראן ומחזק את ריבונות ממשלת לבנון, אולם הצלחתו תלויה ביכולתו של צבא לבנון להתמודד לראשונה עם חזבאללה ולאכוף את התחייבויותיו.
הדרישות הישראליות, ההתנגדות הלבנונית והקו האדום שמציבה טהראן סביב חיזבאללה הופכים את המשא ומתן בוושינגטון לנקודת מבחן קריטית לעתיד ההסכם האמריקני-איראני.
מזכר ההבנות בין וושינגטון לטהראן כבר מעצב מחדש את המציאות בגבול הצפון ומגביל את חופש הפעולה של ישראל בלבנון. אולם בעוד איראן הצליחה להכניס את הזירה הלבנונית להסדר האזורי החדש, הסוגיה הפלסטינית נותרה מחוץ למשוואה, לפחות בשלב זה.
מזכר ההבנות עם איראן מעמיק את הפער בין ירושלים לוושינגטון. בישראל חוששים כי הסכם קבע אמריקני-איראני יחזק מחדש את טהראן, יעניק לה לגיטימציה אזורית ויחייב את ישראל להיערך לאפשרות של פעולה עצמאית נגד תוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים.
הניסיון האמריקני למנוע עימות רחב עם איראן מחזק מחדש את ציר ההתנגדות, משקם את מעמד חזבאללה והחות'ים ומערער את חזון הסדר האזורי החדש שישראל וארה"ב ביקשו לעצב.
מאחורי המגעים החדשים בענין לבנון מסתמן ניסיון לקשור את עתיד דרום לבנון להסכמות האזוריות בין ארה"ב לאיראן, תוך הענקת תפקיד מרכזי לקטאר בעיצוב ההסדר העתידי.
ההסכמות שהושגו בשווייץ מעניקות לאיראן מנוף השפעה ישיר בלבנון ומציבות את ישראל בפני עימות אפשרי עם ממשל טראמפ על עתיד הנוכחות הצבאית בדרום המדינה.
מיצר הורמוז, מזכר ההבנות בין וושינגטון לטהראן והעלייה במעמדה האזורי של הסולטנות מציבים את מסקט בעמדה חסרת תקדים, לא רק כמתווכת בין יריבים אלא כשותפה מרכזית בעיצוב הסדר הביטחוני והכלכלי החדש במפרץ.
ההתנגדות החריפה של חזבאללה, תנועת אמל ובעלי בריתם להסכם המסגרת עם ישראל מלמדת כי הקרב הבא לא יתנהל רק מול ישראל, אלא גם בתוך לבנון. הצלחת ההסכם תלויה בשאלה אחת, האם המדינה הלבנונית תהיה מסוגלת לראשונה לכפות את ריבונותה על חזבאללה, או שמא איראן תצליח לסכל את המהלך ולהחזיר את לבנון למסלול של "אחדות הזירות".
איראן לא ניצחה במערכה הצבאית, אבל באמצעות שימוש נכון במיצר הורמוז והסבלנות האסטרטגית הצליחה לכפות על וושינגטון הסדרה שמרוקנת מתוכן את אסטרטגיית "הלחץ המקסימלי" האמריקנית.
הסכם המסגרת מערער את תפיסת "אחדות הזירות" שמקדמת איראן ומחזק את ריבונות ממשלת לבנון, אולם הצלחתו תלויה ביכולתו של צבא לבנון להתמודד לראשונה עם חזבאללה ולאכוף את התחייבויותיו.
הדרישות הישראליות, ההתנגדות הלבנונית והקו האדום שמציבה טהראן סביב חיזבאללה הופכים את המשא ומתן בוושינגטון לנקודת מבחן קריטית לעתיד ההסכם האמריקני-איראני.
מזכר ההבנות בין וושינגטון לטהראן כבר מעצב מחדש את המציאות בגבול הצפון ומגביל את חופש הפעולה של ישראל בלבנון. אולם בעוד איראן הצליחה להכניס את הזירה הלבנונית להסדר האזורי החדש, הסוגיה הפלסטינית נותרה מחוץ למשוואה, לפחות בשלב זה.
מזכר ההבנות עם איראן מעמיק את הפער בין ירושלים לוושינגטון. בישראל חוששים כי הסכם קבע אמריקני-איראני יחזק מחדש את טהראן, יעניק לה לגיטימציה אזורית ויחייב את ישראל להיערך לאפשרות של פעולה עצמאית נגד תוכנית הגרעין והטילים הבליסטיים.
הניסיון האמריקני למנוע עימות רחב עם איראן מחזק מחדש את ציר ההתנגדות, משקם את מעמד חזבאללה והחות'ים ומערער את חזון הסדר האזורי החדש שישראל וארה"ב ביקשו לעצב.
מאחורי המגעים החדשים בענין לבנון מסתמן ניסיון לקשור את עתיד דרום לבנון להסכמות האזוריות בין ארה"ב לאיראן, תוך הענקת תפקיד מרכזי לקטאר בעיצוב ההסדר העתידי.
ההסכמות שהושגו בשווייץ מעניקות לאיראן מנוף השפעה ישיר בלבנון ומציבות את ישראל בפני עימות אפשרי עם ממשל טראמפ על עתיד הנוכחות הצבאית בדרום המדינה.
