מינויו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני לנשיא סוריה, אחרי הדחתו של בשאר אל-אסד בדצמבר 2024, סימן את אחת הנקודות המפתיעות ביותר בתולדות הסכסוך הסורי.
בחלוף חצי שנה, נדמה כי האיש שבעבר עמד בראש אחד מארגוני הג'יהאד הקיצוניים ביותר, מצליח להשיב את סוריה לשיח הבינלאומי. אך מאחורי הזירה הדיפלומטית, מחכה לו שדה מוקשים פנימי – פוליטי, עדתי, כלכלי וביטחוני.
הטלוויזיה הסורית דיווחה כי אל-ג'ולאני צפוי לבקר בארצות הברית בספטמבר הקרוב, ולנאום בפני עצרת האומות המאוחדות – ביקור היסטורי, שכן מדובר בראשון של נשיא סורי בארה"ב זה שישה עשורים.
הצעד הזה הוא תולדה של שינוי במדיניות האמריקנית כלפי דמשק, כפי שביטא זאת שליח וושינגטון החדש לסוריה, תומאס בראק: "מה שננקט עד כה לא הצליח במשך מאה שנה".
בראק אף הודיע כי ארה"ב תצמצם את נוכחותה הצבאית בסוריה לבסיס אחד בלבד. שינוי הכיוון הזה, כולל הסרת הסנקציות, מעלה את סוריה שוב למפת ההשפעה האזורית — אך התמורות הפנימיות טרם הבשילו.
מדינה אחת, ארבע רשויות שלטון
כשאל-ג'ולאני נכנס לדמשק, הוא מצא מדינה מחולקת בין ארבע רשויות שלטון: המרכז בדמשק, ממשלת ההצלה באידליב, אזור בשליטה טורקית בצפון, ואוטונומיה כורדית בצפון-מזרח. עצם שימור היציבות עד כה נחשב להישג — אך מדובר בהקפאה זמנית בלבד.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי תוכנית המעבר שקבע אלג'ולאני לחמש שנים מבקשת לייסד מסגרת חוקתית חדשה, שבסיומה תיערכנה בחירות. אך חוסר האמון בקרב מיעוטים – העלווים והדרוזים בראשם – שזוכרים את מעשי הטבח של אנשיו של אל-ג'ולאני, עלול לטרפד כל ניסיון לאיחוד לאומי.
מתיחות מרכזית נרשמת בין הרצון של דמשק לרכז סמכויות, לבין הדרישה הכורדית לשמר את הממשל האוטונומי.
שר החוץ האמריקני, מרקו רוביו, התריע באחרונה בשימוע בקונגרס כי "סוריה נמצאת שבועות ממלחמת אזרחים כוללת".
הדינמיקה בין השחקנים המקומיים והאזוריים מסמנת את השבריריות של שלטון אל-ג'ולאני.
על אף פירוק שירותי הביטחון של המשטר הקודם, נשמרת רמה מסוימת של סדר.
הממשלה מחייבת את מפקדי הפלגים לעבור הכשרה אקדמית צבאית, אך שאלות רבות עולות בנוגע לשילוב קבוצות קיצוניות במערך הצבאי החדש. אחת הסוגיות הרגישות ביותר היא שאלת הלוחמים הזרים, שלחמו תחת "הייאת תחריר א-שאם", הארגון שבראשו עמד בעבר אל-ג'ולאני.
במפתיע, וושינגטון נתנה אור ירוק לשילובם של כ־3,500 לוחמים זרים – ברובם אויגורים – בצבא הלאומי הסורי, בחטיבה ייעודית חדשה. לפי השליח האמריקני בראק, עדיף "למסד את הקיצוניים מאשר להדירם".
מינויים של בכירים לשעבר מ"תחריר א-שאם" לתפקידי פיקוד בצבא עוררו חששות במערב, אך השלטון החדש מתעקש: הם עברו סינון אידאולוגי, משתלבים במוסדות המדינה ופועלים בפיקוד משרד ההגנה.
כלכלה מרוסקת, סנקציות מוסרות – והפער נשאר
הסרת הסנקציות האמריקניות והאירופיות פתחה פתח לשיקום: מוצרי יסוד שבו לשווקים, הדולר שב למחזור, והיבוא התחדש. אך המדינה רחוקה מהתאוששות. רפורמות בתחום ההשקעות הוכרזו, במטרה למשוך הון זר לשיקום תשתיות, חינוך וחקלאות – מפתחות לחזרת פליטים לסוריה והפגת הלחץ האזורי על מדינות כמו טורקיה וירדן.
יחסים עם ישראל: מגעים שקטים ונורמליזציה בהמתנה
ישראל הגבירה את פעילותה האווירית בדרום סוריה מאז נפילת אסד. דמשק לא הציגה עמדה רשמית בנוגע להסכמי שלום, אך אישרה קיום מגעים לא רשמיים עם ישראל.
על פי גורמי ביטחון ישראלים הושגו הבנות על הקווים האדומים של ישראל בדרום סוריה ובאזור החיץ החדש שהקימה ישראל כדי למנוע חיכוך וחדירת גורמי טרור לשטח ישראל.
גורמים מדיניים אומרים כי התמורה המדינית שדורשות וושינגטון ובעלות בריתה מאלג'ולאני כתנאי לסיוע עדיין רחוקה מהתגשמות.
לסיכום: שלטונו של אל-ג'ולאני נמצא בנקודת מבחן. מצד אחד, גישה חדשה מצד המערב והתייצבות ביטחונית יחסית. מצד שני, פצעים פנימיים עמוקים, חששות עדתיים, מבוי סתום חוקתי ואתגר כלכלי עצום. אבו מוחמד אלג'ולאני אולי הצליח לשוב לקדמת הבמה – אך עדיין לא הוכיח שמקומו שם יציב.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
