בשבועות האחרונים נרשמה פעילות מדינית בולטת במערכת היחסים בין מצרים לאיראן, שמייצרת עניין רב במזרח התיכון כולו.
שני ביקורים של שרים איראניים התקיימו במצרים לפני המלחמה שהחלה ב-13 ביוני, ואיראן נענתה לבקשת מצרים לשנות את שמו של רחוב בטהראן, שנקרא על שמו של מוחמד בהאא אלאסלאמבולי, האחראי לרצח הנשיא המצרי אנואר סאדאת בשנת 1981.
אירוע זה, שהוא יותר מסמל, משקף את ההבנה ההדדית והפתיחות לתיאום מחודש בין שתי המדינות.
גורמים מדיניים בירושלים מעריכים כי ההתקרבות זו מבטאת שינוי אסטרטגי שנולד מתוך מציאות אזורית מורכבת.
מצרים, שבעבר הייתה מושיטה את ידה למדינות המפרץ ולקואליציות מערביות, מנסה כיום לאזן בין לחצים פנימיים וחיצוניים.
מצד אחד, התקרבות לאיראן מאפשרת לה למתוח קו הגנה עצמאי יותר מול האתגרים הביטחוניים והכלכליים שהיא מתמודדת איתם, ובמיוחד מול מדיניותה של ישראל באזור, שמלווה במבצעים צבאיים ובלחץ מדיני.
במקביל, ישנו סיפור רקע כלכלי ופוליטי שמלמד על עומק המתח בו מצויה מצרים.
סירובו המתמשך של הנשיא א-סיסי לקבל את תוכניות ההגירה שהציע הנשיא טראמפ לצד הסירוב של סעודיה להעניק לה תמיכה כלכלית משמעותית, יצר תחושה במצרים של בידוד וחוסר גיבוי מהמערכות המסורתיות שתמכו בה בעבר.
במובן זה, ניתן לראות בהתקרבות לאיראן מעין התרסה, לא רק כלפי וושינגטון, אלא גם כלפי מדינות המפרץ הסוניות, שהן בדרך כלל בנות בריתה הקרובות של מצרים.
כמו כן, מצרים מתמקדת כיום בלמנוע את הידרדרות המצב הכלכלי והחברתי שלה ומחפשת להרחיב אופציות ונתיבי השפעה חדשים, שלא יהיו תלויים לגמרי בתמיכות חיצוניות.
מבחינת ההשפעה הציבורית, ניתן לראות סימנים ברורים להזדהות רחבה של הציבור המצרי עם איראן, בעיקר לאור העימותים הצבאיים בין איראן לישראל והמשך הלחימה בעזה.
דוגמאות לכך הן הפגנות תמיכה שהתקיימו בכיכר תחריר, שם נשאו מפגינים שלטים שקראו לתמיכה בזכות איראן להגן על עצמה, ומסרים שהופצו ברשתות החברתיות שכללו תמונות של חיילי "משמרות המהפכה" האיראניים לצד סיסמאות נגד ישראל וארצות הברית.
כמו כן, גלי תמיכה פופולרית נרשמו בקמפוסים באוניברסיטאות ברחבי קהיר, בהם סטודנטים קראו להעמקת הקשרים עם טהראן, בהבעת תקווה שיריבים אזוריים יסבלו מחולשה בעקבות התגברות המתח בין איראן לישראל.
השאלה הגדולה היא האם מצרים, מדינה סונית מרכזית ויציבה יחסית באזור, תמשיך במגמה זו לאורך זמן?
ההערכה של גורמים ביטחוניים היא כי המציאות הפוליטית והאסטרטגית מכתיבה לה איזון עדין: מצד אחד יש עליה לחץ מצד ארה"ב וסעודיה לשמור על בריתות מסורתיות; מצד שני קיימת שאיפה מצרית לעצמאות מדינית רבה יותר וניצול המתח בין הכוחות הגדולים לטובת אינטרסים לאומיים.
מצרים נמצאת במצב של "משחק כפול" שבו היא מנסה להרחיב את האופציות שלה במזרח התיכון תוך שמירה על יחסים מאוזנים עם כלל הגורמים המעורבים.
לאורך זמן, היא תמשיך ככל הנראה באסטרטגיה של איזונים מורכבים והתקרבות ביחסים עם איראן, אך לא תמהר לנתק את הקשרים עם המערב ועם מדינות המפרץ, שהן עדיין מקור חשוב ליציבות כלכלית וביטחונית.
התפתחויות עתידיות במזרח התיכון, כמו שינויים במשטרים הערביים במפרץ, התערבות של גורמים חיצוניים או משברים כלכליים, עשויות להכתיב את כיוון הקו המדיני של מצרים.
לכן, קהיר צפויה להישאר במשחק של איזונים עדינים, כשהמטרה המרכזית שלה היא להבטיח את יציבותה והרחבת השפעתה האזורית בלי להסתכן בשיתוק או במחלוקת חריפה עם בעלות הברית המסורתיות, היא שואפת להחזיק את המקל משני קצותיו.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
