האירועים החמורים במחוז סווידא בסוריה של מעשי טבח בבני העדה הדרוזית והכנסת צבא סורי ונשק לאזור הקרוב לגבול עם ישראל מעלים מחדש את השאלה האם ישראל צריכה להתקדם לקראת הסכם ביטחוני עם משטרו של אבו מוחמד אלג'ולאני או להתמקד באבטחת האינטרסים הביטחוניים החיוניים שלה.
האירועים בסווידא הם המשך ישיר לטבח הקודם בבני העדה הדרוזית שביצעו אנשיו של אלג'ולאני בחודש אפריל שעבר ולפני כן הטבח בבני העדה העלווית ברצועת החוף הסורי בנוסף להתנכלויות לבני העדה הנוצרית מצד הקבוצות הג'יהאדסיטיות בסוריה.
גורם ביטחוני בכיר אומר כי הדרג המדיני צריך להתפכח מאשליית אבו מוחמד אלג'ולאני,הוא לא יספק את הסחורה המדינית-ביטחונית שישראל מצפה לה, מדובר ברב מחבלים ג'יהאדיסטי שלא השתנה, למרות הצהרותיו הפומביות, הוא משחק משחק כפול בהתאם לעיקרון ה"תקייה" בדת האסלאם, כלומר, הונאה.
אחרי שהגיע לכס השלטון באמצעות הפיכה צבאית נגד שלטון בשאר אסד, הוא הצליח להתקרב לנשיא טראמפ, בעזרת סעודיה וטורקיה, ולהביא להסרת הסנקציות הקשות מעל סוריה, כעת הוא עסוק בביצור שלטונו ומנצל את הגיבוי שהוא מקבל מהעולם הסוני ומארה"ב ואירופה כדי לבצע טיהור דתי ואתני של בני המיעוטים בסוריה שאינם מוסלמים,שהנשיא בשאר אסד לא העז לפגוע בהם בתקופת שלטונו.
אנשי מנגנוני הביטחון של אלג'ולאני ופעילי ארגון "הייאת תחריר א-שאם" מסייעים לבדואים ולמחבלים הג'יהאדיסטים במעשי הטבח של בני המיעוטים.
לדבריו, הדרוזים בסוריה אינם קוראים לאוטונומיה והתנתקות מהמדינה הסורית, אבל הם רוצים לחיות בשלום עם חופש פולחן דתי מבלי לחשוש מהאסלאם הג'יהאדיסטי שהשתלט על סוריה.
לאחר נפילת משטרו של בשאר אסד, ישראל התעשתה במהירות והדרג המדיני פעל נכון והורה לצה"ל להרחיב את אזור החיץ ברמת הגולן ולהשמיד את ארסנל הנשק האדיר של צבאו של בשאר אלאסד כדי שלא יפול לידי ארגון "הייאת תחריר א-שאם" של אבו מוחמד אלג'ולאני או קבוצות טרור אחרות בסוריה.
כבר אז היו סימנים מדאיגים לגבי אופיו של המשטר החדש בסוריה, בנוסף להערכה כי ציר "האחים המוסלמים" בראשות טורקיה וקטאר מתכנן להשתלט על סוריה.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי משטר אסלאמי קיצוני בסוריה, בסגנון משטר הטאליבאן, איננו לטובתה של מדינת ישראל, הוא יהיה עוין לה והוא עלול גם בהמשך הדרך, לאחר שיתחזק, לתת חסות לארגוני טרור פלסטינים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי.
כרגע אבו מוחמד אלג'ולאני משווק את עצמו כמי שנלחם נגד הטרור, אבל במסגדים בדמשק אנשיו מדברים על שחרור מסגד אלאקצא וקוראים קריאות אסלאמיות קיצוניות נגד היהודים כמו "ח'יבר , ח'יבר יא יהוד!".
לדברי גורמים ביטחוניים בכירים, שלטון מרכזי מוסלמי קיצוני בסוריה, השולט על כל שטח המדינה ועל המיעוטים שבה, אינו טוב לישראל, ישראל חייבת להפיק את הלקחים מהטבח בישובי עוטף עזה ב-7 באוקטובר, מה שקרה לדרוזים בסווידא עלול לקרות גם לישובים הישראלים ברמת הגולן,ישראל חייבת אזור חיץ נרחב בדרום סוריה,האינטרס הישראלי צריך להיות שסוריה תהייה מפוצלת לכמה אזורים גיאוגרפים ואוטונומיים ושהמשטר בדמשק יהיה חלש.
זה יאפשר לה להקים בריתות הגנה עם הכורדים, עם הדרוזים, ואולי אפילו עם העדה העלווית, ויסייע להבטיח את אי חזרת האיראנים והשלוחות שלהם לשטח סוריה.
גם התדרדרות אפשרית של סוריה למלחמת אזרחים היא לטובתה של ישראל, ככל שהמורדים הג'יהאדיסטים יהיו עסוקים במאבקי שליטה אלימים כדי להישאר בשלטון, הרי שהדבר משרת את האינטרס הישראלי.
בסופו של דבר, סוריה איננה מדינה של עם אחד אלא מדינה של מיעוטים שונים, שהיו מאוחדים בקשר מלאכותי, שהציר השיעי האיראני השתלט עליה בשנים האחרונות באמצעות כוח צבאי, הציר של "האחים המוסלמים" שיחרר אותה עכשיו משליטת הציר השיעי אבל גם הוא ציר מוסלמי קיצוני שמסוכן לישראל ודוגל בהשמדתה.
ישראל חייבת לאמץ את האסטרטגיה של פיצול סוריה לארבע קנטונים:סונים, עלווים, דרוזים וכורדים, כפי שהדברים נראים כעת סוריה בדרך להפוך למדינה שבה שולט משטר סוני קיצוני בסגנון הטאליבאן.
שלטון כזה של "האחים המוסלמים" יקרין גם על ירדן, מצרים והרש"פ ביהודה ושומרון ועלול לערער את יציבות השלטון של המלך עבדאללה, הנשיא עבד אלפתאח א-סיסי ויו"ר הרש"פ מחמוד עבאס.
התרחיש הזה מסוכן מאוד לביטחון הלאומי של ישראל.
גורמים מדיניים בכירים אומרים כי ישראל מבינה את גודל הסכנה אבל היא איננה יכולה לצאת נגד תוכנית הנורמליזציה הגדולה והחזון של הנשיא טראמפ לגבי הסדר החדש במזרח התיכון, במיוחד לאור הסיוע המסיבי האמריקני במלחמה נגד איראן והמלחמה נגד חמאס ברצועת עזה.
ההערכה היא שהמגעים החשאיים על הסכם ביטחוני קרוב עם סוריה יכנסו כעת להקפאה עמוקה.
לכן, המאמץ הישראלי יהיה עכשיו להתנהל בזהירות מול ממשל טראמפ מבלי להתפשר על האינטרסים הביטחוניים החיוניים של ישראל, תוך ניסיון לפקוח את עיניו של הממשל האמריקני לגבי כוונותיו האמיתיות של אבו מוחמד אלג'ולאני.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
