פסגת דוחה הערבית-אסלאמית, שהתקיימה ב-15 בספטמבר, הוצגה על ידי דובר משרד החוץ הקטארי כאירוע היסטורי המדגיש את האחדות בין מדינות ערב והעולם האסלאמי. אך מעבר לסמליות, ההצהרה הסופית כללה סעיפים מעשיים שטרם נראו בפסגות דומות, מהשעיית יחסים דיפלומטיים וכלכליים ועד קריאה להשעיית חברות ישראל באו״ם.
מה היו ההחלטות הבולטות בועידת הפסגה?
א.סנקציות והשבתת קשרים : קריאה לכל המדינות הערביות והאסלאמיות להטיל סנקציות על ישראל, לעצור אספקת נשק וחומרים לשימוש כפול, ולבחון מחדש יחסים דיפלומטיים וכלכליים עמה.
ב.ערעור מעמדה של ישראל באו״ם: יוזמה לבחון את כשירות חברותה של ישראל באו״ם ולתאם מהלך להשעייתה.
ג.מיצוי הדין הבינלאומי: דרישה מהמדינות החתומות על אמנת רומא לתמוך ביישום צווי בית הדין הפלילי הבינלאומי ולחייב את ישראל לציית לצעדי הביניים של בית הדין הבינלאומי לצדק בנוגע לעזה.
התקשורת הקטארית טוענת כי הפוטנציאל להפוך חלק מהצעדים הללו למציאות קיים , בעיקר בהיבטים המשפטיים והכלכליים , אולם היכולת לפגוע במאזן הצבאי נתקלת בחסמים משמעותיים, בראשם הגיבוי האמריקני לישראל.
וושינגטון, המפעילה זכות וטו במועצת הביטחון, צפויה להכשיל כל ניסיון להשעות את חברות ישראל באו״ם.
החוקר והעיתונאי העומאני מוחמד אל-ערימי סבור כי מימוש הסעיפים בפועל “יהיה חלקי ולא כוללני”.
בראיון לאתר הקטארי "אל-ח’ליג’ און-ליין" הוא אמר: “מכשולים משפטיים עומדים בפני דרישות מסוימות, כמו השעיית חברות ישראל באו״ם או גירושה. הדבר מחייב המלצה של מועצת הביטחון ואישור העצרת הכללית , ולכן ההסתברות לכך חלשה כל עוד המעצמות אינן משנות את עמדתן”.
על אף חשיבותה הסמלית והפוליטית של הפסגה, שמחזירה מידה של אמינות לעשייה הערבית-אסלאמית המשותפת, ערכה המעשי תלוי ביכולתה להפוך הצהרות למעשים מוחשיים ולא להסתפק בהצהרות בלבד, כך טוען הפרשן הפוליטי הסעודי סלימאן אל-עקילי.
אל-עקילי כתב בפוסט ברשת "אקס" כי הפסגה פותחת פתח להעצמת הכלים הדיפלומטיים והמשפטיים, אך יעילותם תישאר תלויה במערכת הבינלאומית עצמה , אשר פעמים רבות התגלתה כמשוחדת או חסרת אונים מול ההשפעה הישראלית ובעלות בריתה.
פרשנים אחרים מהעולם הערבי מזהירים כי הפערים בין המדינות עצמן עלולים להכשיל את יישום ההחלטות: בעוד שחלק מהבירות הערביות רואות בהתמודדות מול ישראל חובה פוליטית ומוסרית, אחרות מבקשות לשמור על ערוצי קשר עמה מחשש להשלכות כלכליות וביטחוניות.
למדינות ערב והאסלאם יש חמישה מנופי לחץ על ישראל: משפטי בינלאומי, דיפלומטי, כלכלי, ביטחוני ומורלי-אסטרטגי.
מרבית הפרשנים בעולם הערבי סבורים כי צעדים מהירים כגון השעיית יצוא נשק, סנקציות פיננסיות ואישיות, הורדת דרג היחסים בין ישראל למדינות ערב ותמיכה בצווי בית הדין הפלילי עשויים להיות יישומיים ויעילים.
לעומת זאת, הרחקת ישראל מהאו״ם נראית לעת עתה רחוקה מהמציאות.
הפסגה בדוחה החזירה לשיח האזורי את רעיון הלחץ הערבי-אסלאמי על ישראל. אך כפי שמציינים פרשנים, השאלה אינה מה נכתב בהצהרה הסופית, אלא עד כמה המדינות שהשתתפו בפסגה מוכנות לתרגם את מילותיה למעשים מוחשיים, גם במחיר פוליטי וכלכלי.
גורמים ביטחוניים בכירים בישראל מכנים את הפסגה הזו בשם "פסגת השנאה והדיבורים" ומטילים ספק רב אם ההחלטות שלה ייושמו, לדבריהם, הבעיה העיקרית היא קטאר, השונאת הגדולה של ישראל והיהודים, והעומדת בראש ציר "האחים המוסלמים", היא זו שתמשיך לנסות ולבודד את ישראל בזירה הלאומית וישראל תצטרך להיערך בהתאם כדי להתמודד עמה מבחינה מדינית.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
