משטר ההיאתולות באיראן הורה "למשמרות המהפכה" לבצע תרגילים צבאיים תוך שימוש בטילים בליסטיים בזמן שגל המחאה באיראן נמשך, כדי להרתיע את ישראל וארה"ב מלתקוף את איראן, וגם כדי להפגין כוח כלפי פנים, כך מעריכים גורמים ביטחוניים בכירים, עם זאת, צה"ל נמצא בעירנות מהלאה ועוקב אחרי הפעילות הצבאית של איראן למקרה שהיא תנסה להפתיע את ישראל.
המחאות המתמשכות באיראן מציבות את המשטר בפני אחד האתגרים המורכבים ביותר שידע בעשור האחרון, במערכת הביטחון הישראלית עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות, ומעריכים כי מדובר בגל חריג בהיקפו ובעוצמתו , החריג ביותר מאז מחאות החיג’אב של 2022. עם זאת, חרף העוצמה וההתפשטות, קשה להצביע על “נקודת שבירה” שתוביל לקריסת המשטר באופן מיידי, כך אומרים גורמים מדיניים בכירים.
בינתיים המשטר האיראני אינו בסכנה למרות היקף ההפגנות , אתמול היו הפגנות ב-220 מוקדים במדינה וב-78 מחוזות,"משמרות המהפכה" והבאסיג' עדיין שומרים על מלוא כוחם והם לא הפעילו את מלוא העוצמה נגד המפגינים.
גם הצבא הסדיר האיראני אינו מתערב ואינו מצטרף לגל המחאה.
המחאות החלו ב־28 בדצמבר בטהראן, על רקע צניחת הריאל, עליית מחירי המזון והחמרת מצוקת היומיום. בתחילה היו אלה סוחרי הבאזאר, אחריהם סטודנטים, ובהמשך צעירים רבים שיצאו לרחובות. בתוך ימים ספורים, התפשטה המחאה לערים נוספות, בעיקר בפריפריה הענייה, שם שיעורי האבטלה גבוהים והאמון בשלטון נמוך במיוחד.
בכמה מוקדים הותקפו מבני ממשל ותחנות משטרה, עם עשרה הרוגים ועשרות נפגעים או עצורים, לפי הערכות לא רשמיות.
במקביל, אזורים רבים בצפון, בדרום ובצפון־מזרח איראן נותרו שקטים יחסית , אך השקט הזה הינו שברירי.
עם התרחבות המחאה, ניכר שינוי בדפוסי השיח של המפגינים, הדרישות אינן כלכליות בלבד, אלא כוללות גם שאלות פוליטיות על סדרי העדיפויות והעתיד של המשטר האיראני.
עם זאת, המחאה עדיין סובלת מהיעדר הנהגה מאוחדת, פיצול דרישות המפגינים וחוסר בתשתית פוליטית מסודרת, גורמים שמקשים על תרגום הזעם הציבורי למהפכה של ממש.
גורמים ביטחוניים אומרים כי רזא פהלווי, בנו של השאה האיראני שהודח בשנת 1979 ומתגורר בארה"ב, זוכה לתמיכה מסויימת באיראן, אולם אינו יכול, בשלב הזה, לנהל מרחוק את המחאה ולהביא להפלת משטר ההיאתולות.
על פי גורמים מדיניים בכירים, למרות אזהרות הנשיא טראמפ, הממשל האמריקני איננו מתכוון להתערב בנעשה באיראן כל עוד נשמר מספר נמוך של מפגינים הרוגים, טראמפ עסוק בענייני ונצואלה וכל עוד אין סימנים שאיראן מתכוונת לתקוף את ישראל, גם מכת מנע מקדימה של צה"ל על אתרי הטילים הבליסטיים איננה עומדת על הפרק.
בשלב זה, הנהגת איראן בחרה באסטרטגיית הכלה, הכוללת את הדבים הבאים: הבטחות להעלאת שכר, הפחתת מיסים והשקת תוכניות לשיפור רמת החיים וביטחון המזון.
האזהרה של טראמפ נקלטה היטב וכוחות הביטחון מגלים זהירות ונמנעים מהרג מפגינים.
במקביל, המשטר מאותת על קווים אדומים, המנהיג העליון עלי ח’מינאי הבהיר כי המחאה נגד המצב הכלכלי לגיטימית , אך אלימות ו”שיבוש הסדר הציבורי” לא יתקבלו.
כוחות הביטחון של איראן פועלים בגלי מעצרים ממוקדים נגד מי שמוגדרים כגורמי הסתה, בעיקר בזירה הדיגיטלית. המסר הוא ברור, למנוע הסלמה חדה בלי להיגרר לדיכוי רחב שעלול להצית גל מחאה גדול יותר , לקח שהמשטר למד מהמחאה בשנת־2022.
הצהרותיו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, שאיים בהתערבות אם יופעל "דיכוי אלים" נגד המפגינים, התקבלו בישראל בסיפוק , בעיקר בשל הרוח הגבית שהעניקו למחאה.
בכירי המשטר הזהירו מפגיעה באינטרסים אמריקאיים באזור המפרץ אם ארה"ב תפעל צבאית, ורמזו לחשש מפעולה חיצונית שמטרתה לערער את המשטר מבפנים.
הלחץ החיצוני מאפשר למשטר האיראני לגייס לטובתו נרטיב מוכר, כלומר, האשמת אויבים חיצוניים, כמו ארה"ב וישראל, במצוקה הפנימית, וחיזוק הלכידות סביב איום משותף.
נראה כי הרחוב האיראני מעריך כי אין לו מה להפסיד יותר, המחאה התפרצה על רקע הכלכלה שקרסה, אינפלציה של כ־41%, עלייה של כ־70% במחירי מוצרי יסוד, ושכר חודשי ממוצע השווה לגרם זהב אחד בלבד. מחסור במים, שחיתות גואה ומוסדות שלטון חלשים מגבירים את התחושה הציבורית שהמשטר אינו מסוגל לנהל את המשבר.
הודעתו של הנשיא מסעוד פזשכיאן כי קופת המדינה ריקה והסיוע לאוכלוסייה מוגבל, הציתה גל נוסף של זעם.
סוחרי הבאזאר סגרו חנויות והצטרפו למחאה, לצד סטודנטים ושכבות נוספות. הסיסמה הבולטת ברחוב: “לא עזה ולא לבנון , יש לחיות למען איראן”, משקפת ביקורת חריפה על מדיניות החוץ האיראנית וההשקעה במלחמות אזוריות על חשבון האזרחים.
התמונות מהשטח , תחנות משטרה בוערות, נסיגת כוחות הביטחון, והצטרפות אזרחים נוספים לגל המחאה, מחזקות את התחושה שהמחסום הפסיכולוגי של הפחד נשבר.
גורמים ביטחוניים בכירים מעריכים כי איראן אינה עומדת בפני מהפכה מיידית , מנגנוני הביטחון חזקים, האליטות מגובשות, והאופוזיציה מפוצלת. אך המחאות משקפות משבר מבני עמוק: כלכלה מותשת, צעירים חסרי אופק, ושלטון שמתקשה להציע פתרונות אמיתיים.
לאן פני המחאה? התרחיש הסביר הוא גל מחאות מתמשך, כלומר, התפרצויות מקומיות, רגיעה זמנית, צעדי שיכוך חלקיים וחוזר חלילה. כל גל מחאה מותיר את המשטר פגיע יותר ומצמצם את מרחב התמרון שלו.
נפילת שלטון ההאייתוללות עלולה גם לחולל שינוי אזורי דרמטי , במיוחד בעיראק ובלבנון , ולהחליש את רשת ההשפעה האיראנית, את המיליציות החמושות ואת מאזן הכוחות האזורי כולו.
לסיכום, איראן ניצבת בצומת דרכים קריטי, לא מהפכה מיידית, אך גם לא מצב של יציבות, השלטון מתמודד עם שחיקה מצטברת, והרחוב המפגין מתמודד עם שאלת עצמאות המחאה מול ניסיונות ניצול חיצוניים.
הערה: פורסם לראשונה ב"אפוק"
