אתמול היה הערב הקשה ביותר באיראן מאז פרוץ גל המחאה נגד המשטר, כך מעריכים גורמי ביטחון בישראל.
אלפי אזרחים איראניים יצאו לרחובות כדי להפגין, כולל בבירה טהראן, התעמתו עם כוחות הביטחון והשחיתו סמלי שלטון.
המחאות מתרחשות בעשרות מוקדים עיקריים וארגוני זכויות אדם טוענים כי לפחות 45 בני אדם נהרגו באיראן מאז תחילת ההפגנות.
הנשיא טראמפ התייחס אתמול למחאות באיראן כשנשאל אם הוא רוצה להפיל את המשטר הוא השיב: "חשבתי שכבר עשיתי את זה".
על אלה שנהרגו בהפגנות הוא אמר: "אנחנו מסתכלים על זה מקרוב, יש שם הרבה מאוד אנשים, הם נרמסו כשההמון נמלט. אם הם יהרגו בכוונה מפגינים נפגע בהם בכוח".
טראמפ שיגר מסר לאזרחי איראן ואמר: "אתם צריכים להיות רציניים ביחס לחירות. אתם עם אמיץ מאוד. מה שקרה למדינה שלכם נורא, הייתם מדינה אדירה לפני מספר שנים".
על רזא פלהווי, בנו של השאה הוא ציין: "הוא איש נחמד, אני לא בטוח שמתאים לו להיות שליט. צריך לתת לכולם להגיע ולראות מה קורה שם".
למרות התרחבות ההפגנות, גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי המשטר האיראני מחזיק מעמד ואיננו קרוב לקריסה.
במערכת הביטחון בישראל לא מזהים נטישה המונית של מוקדי שלטון, לא מהצבא הסדיר,מ"משמרות המהפכה" או מהבסיג'.
גורמים ביטחוניים מעריכים כי גל המחאה מתחיל להיות מאורגן בכמה מוקדים חשובים על ידי גורמים מקומיים שמנסים לנהל את המחאה ולשמור על המומנטום של ההפגנות.
המשטר מגביר את קצב התרגילים הצבאיים, כולל תרגול של טילים בליסטיים, כדי לשדר לרחוב האיראני ביטחון עצמי במשטר ולהרתיע את ישראל וארה"ב מאפשרות של תקיפה צבאית.
להערכת הגורמים ביטחוניים, ההנהגה האיראנית מייחסת חשיבות גדולה לדברי הנשיא טראמפ ומושפעת מהן בקבלת ההחלטות לגבי דיכוי המחאה, הרחוב האיראני מעודד מאוד מההאזהרות של טראמפ למשטר ורואה בהן רוח גבית להמשך ההפגנות.
המשטר האיראני זהיר בדיכוי המחאה כדי שלא לספק לנשיא האמריקני תירוץ לתקוף את איראן, ישראל זזה צידה ואינה מעורבת ונותנת לנשיא האמריקני לנהל את האירוע אך צה"ל נמצא במצב של עירנות מתמדת מול כל הפתעה אפשרית מצד איראן.
על פי גורמים ביטחוניים, ישראל דחתה בינתיים את המבצע הגדול שתכננה להחלשת חזבאללה בלבנון עד שתמונת המצב של המחאה באיראן תתבהר.
נראה כי איראן נמצאת בעיצומו של אחד מגלי המחאה המשמעותיים ביותר מאז אירועי שנת 2019 ושנת 2022.
גורמים ביטחוניים בכירים אומרים כי המחאה הנוכחית אמנם אינה מתפרצת בעוצמה אחידה בכל רחבי המדינה, אך היא מתפשטת בהתמדה ומתייצבת לאורך זמן, תוך יצירת שחיקה מתמשכת במשטר.
בשונה מגלי המחאה הקודמים, המחאה הנוכחית נשענת על משבר מערכתי רחב, כלכלה מתדרדרת, צניחת הלגיטימיות של המנהיגות הדתית, מאבקי כוח בצמרת, ומדיניות חוץ של התפשטות הרפתקנית עם הוצאות כספיות אדירות על השלוחות של "ציר הרשע" שמעמיסה על האזרחים מחיר כבד.
הציבור האיראני חי בתוך מציאות כלכלית כמעט בלתי נסבלת, אינפלציה דו-ספרתית מתמשכת, מטבע צונח, אבטלה גבוהה במיוחד בקרב צעירים, ושחיתות מערכתית שכבר אינה מוסתרת.
הפער בין שכבות האליטה המקורבות ל"משמרות המהפכה" לבין מרבית האוכלוסייה הפך לגלוי ובוטה.
משטר ההיאתולות מצליח בינתיים להכיל את המחאה באמצעי דיכוי , מעצרים, חסימות אינטרנט, ופריסת כוח צבאי ברחובות , אך הוא אינו מצליח להחזיר לציבור את תחושת הביטחון או האמון.
הפער הזה יוצר מצב חדש, מחאה שאינה בהכרח המונית שמקיפה מאות אלפי אנשים ברגע נתון, אך היא מתמדת ועיקשת, ומקשה על המשטר לייצר שקט.
מוסדות הרפובליקה האסלאמית נראים חלשים, מסוכסכים ולא ממוקדים, בעוד הציבור מאבד אמון בכל מנגנוני המשטר: הממשלה, הפרלמנט, המערכת המשפטית ואפילו מועצת שומרי החוקה.
ביקורו האחרון אתמול של שר החוץ האיראני עבאס עראקג'י בלבנון, שהוגדר כביקור "כלכלי", נתפס על ידי חלקים באוכלוסייה כעוד ניסיון של המשטר להציג חזית אזורית חזקה בזמן שהחזית הפנימית בוערת.
לדברי הגורמים הביטחוניים,המשטר האיראני נוקט במדיניות "הכלה אלימה",הוא אינו פותח באש המונית כמו בעבר לעבר אלפי המפגינים.
המציאות הזאת יוצרת מצב פרדוקסלי: אין מהפכה, אך יש מצב ביטחוני של חוסר יציבות מתמשך; אין אלטרנטיבה ברורה לשלטון, אך גם אין לו יכולת לייצר רגיעה אמיתית.
גורם ביטחוני בכיר אומר כי המתיחות מול ישראל גם היא מאתגרת את המשטר, כל איום חיצוני משמעותי עשוי להשפיע ישירות על היציבות מבית, תקיפה ישראלית או מערכה אזורית עשויה לחזק את המשטר בטווח הקצר באמצעות דיכוי אלים בשם "האיום החיצוני", אך בטווח הארוך היא עלולה להחליש את המשטר, לחשוף כשלים בצבא הסדיר וב"משמרות המהפכה" ולזעזע את השלטון.
לסיכום, המחאה המתמשכת באיראן אינה עוד גל מחאה שולי, היא ביטוי למציאות חדשה,איראן נמצאת במצב של רתיחה איטית אך מתמשכת. לא ברור אם תגיע למהפכה שתפיל את משטר ההיאתולות אך ברור שהמשטר אינו מצליח לחזור למצב שהיה עד לפרוץ גל המחאה לפני כשבועיים.
השאלה המרכזית איננה האם יקרה שינוי , אלא מתי, ובאיזה אופן, האם השינוי יבוא בצורה של התפוררות איטית של השלטון, מהפך פתאומי, או תהליך ממושך של שחיקה הדדית עד לקריסת המשטר.
הערה: פורסם לראשונה ב"אפוק"
