ביומה השני של המערכה הרחיבה איראן את שדה העימות אל מעבר לישראל והחלה לתקוף גם מדינות במפרץ באמצעות טילים בליסטיים וכטב"מים, בכך הפכה ההתנגשות הצבאית ממערכה ממוקדת לעימות אזורי בעל פוטנציאל הסלמה רחב יותר.
גורמים ביטחוניים בכירים בישראל אומרים כי ההנהגה האיראנית מממשת הלכה למעשה את האזהרות שהשמיעה בעבר, ולפיהן כל תקיפה נגדה תוביל לפתיחת זירה אזורית. לדבריהם, התקיפות נגד מדינות המפרץ נשענות על שלושה מניעים מרכזיים.
המניע הראשון הוא הפעלת לחץ ישיר על הנהגות המפרץ, מתוך הנחה כי אלה יפנו לוושינגטון וידרשו בלימת ההסלמה וחזרה לשולחן המשא ומתן.
המפרץ נתפס בטהראן כמרחב רגיש במיוחד לאי־יציבות, ולכן כפלטפורמה יעילה ליצירת לחץ מדיני עקיף על ארצות הברית.
המניע השני נעוץ ביריבות ההיסטורית בין הציר השיעי שמובילה איראן לבין המחנה הסוני במפרץ, יריבות שמקבלת בשנים האחרונות ביטוי גיאו־פוליטי מובהק.
אין מדובר רק בממד דתי תיאורטי, אלא במאבק על השפעה, הנהגה אזורית וסדר פוליטי, שהעימות הנוכחי מציף מחדש.
המניע השלישי הוא כלכלי־אסטרטגי, ניסיון איראני לפגוע במתקני האנרגיה של מדינות המפרץ, על רקע הפגיעה המתמשכת בייצוא הנפט האיראני.
מבחינת טהראן, אם כלכלתה נתונה ללחץ, גם כלכלות האזור אינן אמורות להינות מיציבות מלאה.
אלא שהמהלך האיראני חרג מעבר לפגיעה ביעדים בעלי אופי צבאי או אנרגטי.
התקיפות האיראניות האחרונות כוונו גם לעבר תשתיות אזרחיות מובהקות במדינות המפרץ כמו שדות תעופה, נמלים, אזורי תעשייה ורשתות אנרגיה.
פרשנים בעולם הערבי מציינים כי מדובר בתפנית מסוכנת באופי העימות,למעשה מרכז הכובד עובר מן הזירה הצבאית אל המרחב האזרחי והריבוני של מדינות שאינן צד לוחם ישיר נגד איראן.
לדברי גורמים ביטחוניים בכירים, אין זה מהלך טקטי בלבד אלא שלב מתוכנן בהרחבת המערכה, שמטרתו לערער את תחושת הביטחון של מדינות המפרץ ולחבר את יציבותן הפנימית למסלול המלחמה הכולל.
מבחינתן של מדינות המפרץ, כך הם מגדירים זאת, מדובר ב"תקיעת סכין בגב" על ידי איראן, דווקא בשעה שחלקן פעלו מאחורי הקלעים להרגעת הרוחות ולשימור ערוצי הידברות בין טהראן לוושינגטון.
בשנים האחרונות מילאו מדינות כמו עומאן, קטאר והאמירויות תפקיד של מתווכות שקטות, ושימשו גשר בין הצדדים.
כעת מועבר להן מסר חד על ידי איראן, גם מי שמבקשות לתווך בין איראן לארה"ב אינן חסינות. בכך מתערער אחד ממנגנוני הבלימה המרכזיים באזור שהוא התיווך המפרצי ונפגע מרחב הגמישות הדיפלומטי.
מבחינתה של איראן, המהלך מכוון גם ישירות לארצות הברית.
יציבות המפרץ חיונית לאינטרסים האמריקניים, הן בהיבט האנרגטי והן בהיבט הצבאי. כאשר נמלים, שדות תעופה ותשתיות נפט נתונים לאיום, גובר הלחץ על וושינגטון מצד שותפותיה האזוריות.
למעשה,טהראן מבקשת לייצר משוואה חדשה: המשך הלחץ הצבאי עליה יגרור אי־יציבות במרחב החיוני לכלכלה העולמית.
עם זאת, האסטרטגיה הזו טומנת בחובה סיכון ניכר. תקיפת יעדים אזרחיים מעניקה ליריבים לגיטימציה להחרפת צעדים, מגבירה את תחושת האיום ומחלישה קולות מתונים הקוראים לריסון.
היא גם פוגעת בדימוי שאיראן ניסתה לטפח בשנים האחרונות כמי שמבקשת יחסי שכנות מאוזנים עם מדינות המפרץ.
יש פרשנים הרואים במהלך האיראני אסטרטגיית מיקוח כפויה: המחשה של המחיר שייגבה מעימות פתוח ומתמשך, מתוך הנחה שהצדדים האחרים יעדיפו חזרה לשולחן המשא ומתן על פני הידרדרות אזורית רחבה.
אולם ,מדובר בחרב פיפיות. אסטרטגיה כזו נשענת על ההנחה שהצד שכנגד יפרש את המהלך כאזהרה ולא כהכרזת הסלמה. טעות חישוב אחת עלולה להצית שרשרת תגובות שקשה לשלוט בה.
להערכת הגורמים הביטחוניים, הדילמה המרכזית כעת איננה צבאית בלבד אלא מדינית, האם המפרץ ימשיך לשמש זירת תיווך ושסתום ביטחון אזורי, או שיהפוך לחלק אינטגרלי ממעגל העימות.
לפי שעה, ההערכות הביטחוניות הן שמדינות המפרץ ינסו לאזן בין שמירה על ערוצי דיאלוג עם איראן לבין חיזוק ההגנה והעמקת התיאום הביטחוני עם ארצות הברית.
אלא שככל שהעימות יימשך ויחדור עמוק יותר למרחב האזרחי, כך ייסגר מרחב התמרון המדיני.
אם המפרץ יאבד את מעמדו כגשר בין טהראן לוושינגטון ויהפוך לחזית פעילה, המשמעות תהיה שינוי ארוך טווח במאזן הכוחות האזורי והסלמה צבאית שקשה יהיה להשיבה לאחור.
הערה:פורסם לראשונה ב"אפוק"
